משנה לגמרי את תפיסת העולם

אולי עוד לא התחלנו אבל החזרות לקרת הדבר האמיתי משעממות אותי, איבדתי כל טיפה של סבלנות שהייתה בי ואני מוכן לצאת לחיים האמתיים שם בחוץ. מחוץ לחדר שלי, מחוץ לבית, מחוץ לשכונה המוכרת ומחוץ לעיר המוכרת, אולי אפילו מחוץ לארץ ואם ממש נגזים אז גם מחוץ לעולם, יכול להיות שלהגיע לירח זה היעוד שלי.
אבל עכשיו ברצינות. אני לא יודע מה לעשות. אני מרגיש שאני מחכה שהחיים יקרו מתישהו כשבעצם הם קורים ממש עכשיו.
אני מכין את עצמי לעתיד, לתקלות שעלולות לקרות יום אחד, ובכל זאת אני קצת שוכח שממש עכשיו זה היה העתיד שהתכוננתי אליו לפני כמה שנים. אז למה אני לא חי עכשיו? למה אני ממשיך לחכות לעתיד?
עכשיו, ברגע זה שאני קורא את המילים האלו אני חי, אני נמצא כאן, ביום מסויים ובשעה מסויימת ואני חי, קיים. אבל בראשי אני מתכנן קדימה, אולי זה טוב מצד אחד ומצד שני לא כל כך.
כשכן חייתי בעכשיו שלי, שזה קורה לעתים נדירות, אני לא הייתי בהכרח שמח, אני הייתי די מודה לעכשיו לחיים עכשיו אבל לא הרגשתי שאני בהכרח מוכן לגמרי, ולא הרגשתי משוחרר ונטול דאגות.
אני עדיין מחכה לרגע שבו העתיד יגיע ובו אני משוחרר ונטול דאגות.
אבל אני יודע שדבר כזה לעולם לא יכול לקרות, זה שקר, זה דבר שמלמדים אותנו לרצות מאז שאנחנו קטנים אבל אף אחד לא מספר לנו שהרגע הזה שהנסיכה והנסיך יצאו מהחתונה ויסעו בכרכרה ויחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה לא יגיע לעולם. כי אין דבר כזה חיים שקטים ונטולי דאגות במאה אחוז.
יש רגעים מקסימים ושקטים, יש אפילו ימים שלמים כאלו אולי אפילו שבועות אבל לא יותר מזה.
ואת האמת הזו אף אחד לא מספר, למרות שהיא כתובה באותיות אדומות ובולטות על המצח של כל בן אדם שנראה כאילו כבר הגיע לשלב העתיד ואפילו עבר אותו, רואים עליהם בעיניים שהם עדיין עייפים, עדיין עצובים, עדיין לא יודעים מה הם עושים ולמה. אז נכון הרבה בעיות נפתרו כבר או נשכחו בעבר, אבל הרבה בעיות חדשות מיהרו להחליף אותם, ולקחת את מקומם.

אני צריך להעיר את עצמי, ולהסביר למוח שלי, שמעכשיו אני לא רודף אחר חלום קסום שלא יכול להתגשם לעולם. אני מתחיל לחלום על חלום קצת פחות קסום, אבל מציאותי. חלום בו לא משנה מה יקרה ומה יבוא ומה הלא נודע יביא איתו, אני אשרוד, הכוונה שאני לא אמות.
כי לקוות שבעתיד לא יהיו לי דאגות, בעיות, מחלות, בדידות, עצב, אכזבה, כשלונות. זה בלתי אפשרי הם כולם חלקים משמעותיים מהחיים שאי אפשר להיפטר מהם, הם איתך מהרגע שאתה נולד עד לרגע שבו אתה מת, אז במקום לנסות להילחם איתם אתה צריך לקבל אותם, הם איתך תמיד והם לא יעזבו אז תפסיק להילחם סתם, ולבזבז אנרגיה בדברים חסרי פיתרון.

אני מתחיל לחלום על עתיד רגיל, שבו אני פשוט חי, פשוט עושה את מה שאני רוצה וצריך לעשות ומתמודד עם אתגרים שנזרקים לעברי בדרך. זהו, זה הכל, זה החלום הוורוד של החיים, כי בסופו של דבר זאת המציאות, זה האמת.
ברגע שהחלום הזה יחליף את החלום הלא מציאותי, אני אחיה הרבה יותר ברגע, אתכזב הרבה פחות בכל פעם שבעיה תצוץ מולי. ואתרגש הרבה פחות מהצדדים הרעים שיש בחיים. כי אני מקבל אותם, מבין שאין חיים בלעדייהם. בכל זאת חלק גדול מהחיים הקסומים האלו הוא החלק הסופי שזהו המוות והוא רע וקשה וקר, ואם החלק הזה קיים, אז כמובן שכל החיים צריכים להיות מלאים בפחדים מהשלב הסופי, ואם יש פחדים מהשלב הסופי אז כמובן שיצצו פחדים מכל מיני דברים אחרים, ומכאן יצוצו בעיות, ועצבים, ודאגות וכשלונות.
אבל זה חלק מהחיים! ואי אפשר להיפטר מהם! אז פשוט נשלים עם זה ונמשיך האלה, רק שהפעם עם חלום מציאותי יותר. וזה יגרום לחיים להשתפר, כי במקום להילחם לחינם, אני לא אלחם בכלל וכך לא אתעצבן, או אתרגז או אכעס או אהיה עצוב או אכנס לדיכאון כי אני מבין שהדבר הכי נורא שיכול לקרות הוא מוות וחוץ ממנו כל דבר אחר לא שווה את העצבים, פחד, אכזבה או כל רגש שלילי אחר.

אני אתחיל לחיות את הרגע. להעריך אותו. לאהוב אותו. ולא רק לחכות ולחשוב על העתיד, אני לא שולל לגמרי מחשבות קדימה, כי יש להן יתרון ותפקיד חשוב בחיים אבל אני אוריד את המינון שלהם, כדי להקל עלי.

אני אוריד את הסטנדרטים שלי, והעריך רגעים כטובים גם אם לא היו מושלמים כי אני מבין שרגעים מושלמים קיימים רק פעם או פעמיים לא יותר מזה, לכן אכניס יותר פורפורציות לחיי ואשנה את סדר עדיפיותי. קודם כל להגיד תודה לא משנה מה קרה, להבין את מה שקורה לי עכשיו דרך מבט שמבין את מטרת העל (לא למוות- אם אני חי זה כבר סיבה טובה להיות מאושר) ודרך מבט שמבין את החלום החדש, שמבין את סדר העדיפויות ואת הפורפורציות החדשות.
כי מה שהועלם מסביבי מספר לי על החיים, החיים שהועלם מספר לי עליהם הם חיים בלתי ניתנים להשגה, אין אף אדם בעולם שיצליח להשיג אפילו לא שנה אחת של חיים כאלו, הם לא מציאותיים וגורמים לי להרבה כאב ראש, לחץ, פחד ורגשות רעים אחרים. ברגע שאני מבין שהעולם מטעה אותי מראה לי תמונה שלא תואמת את המציאות בכלל אני משתחרר מהמשקל הכבד שלהם ואני יכול לחיות בקלות יותר, בקלילות. בהבנה מחודשת של המציאות ושל כל רגע ורגע מחיי.
אני אפסיק לרדוף אחרי החלום והמציאות שהעולם מפרסם כל כך כי אני מבין שזה לא נכון. אני סוף סוף מבין את החלום האמיתי שאני רוצה שהוא ינהל את חיי ואת מחשבותי ורגשותי כי הוא מציאותי יותר.
ולא, אני לא חושב שהוא יגרום לי להפסיק לשאוף גבוה ולהתקדם, אני חושב שהרצון להתקדם הוא לא רק בגלל הלחץ של להשיג את החלום שהעולם מפרסם אלא הוא בא גם מבפנים מתוך הבנה שאני כאן לפרק זמן מוגבל אז אני אעשה את הכי טוב שלי בזמן הזה, אני אמתח את הגבולות שלי, אני אפתח אני משוכלל ומדהים בכדי באמת להיות גאה ומאושר, אני חושב שהטבע שלנו, הוא לשרוד, ובגלל שהיום לשרוד זה לא קשה מדי (אין כמעט חיות שרוצות ויכולות לצוד אותנו בהשוואה לעבר הרחוק) אז במקום המנגנון לשרוד או יותר נכון בנוסף לו יש מנגנון של להתקדם להתפתח ללמוד ולהשתפר. בלי קשר לחלום הוורוד של העולם או לחלום הוורוד שלי (החדש) או לשום דבר אחר.
פשוט כך קיים בנו בתוכנו כמו שפשוט כך יש לנו לב, מוח, ידיים רגליים.