דרדסים, קיימים-פרק 2- זיכרונות מלוחים

"האאא!" קמתי בבהלה, מתנשפת, מן החלום ורואה שאני עדיין כחולה.
אני זוכרת את הרגע בו שמעתי את התפר העדין שהענקתי לבובת דרדסבא, נפרם, בעזרת חרב קטנה.
לו ידעתי שהבד בו תפרתי את בובתי, לא סתם היה רך, עדין, נעים. לו ידעתי שהיה בד קסום זה.
חזרתי לשון וכשקמתי בבוקר דיברתי עם דרדסבא ותמיד אותו משפט. "את הגעת אליונו במזל דרדסית. אני הצלתי אותך, והדרך היחידה להפוך אותך להיות משלנו. שמחי בזאת" הוא אמר לי וכרגיל ידעתי שזה מה שהוא יגיד.
בהתחלה באמת יכל להיות נחמד להיות דרדסית, אך אני רוצה את אמא ואבא!
דרדסבא המשיך למעבדה, ואני הלכתי לקחת לחמניות בוקר מזללני.
"אוי! שלום דרדסית!" אמר בשמחה ללקוחה הקבועה, אני. "שלום זללני" אמרתי בעצב.
"משהו לא בסדר?" שאל אך הנהנתי שהכל טוב. אבל לא באמת היה טוב.
השקתי פרחים, שיחקתי עם הדרדסונים, טיפלתי בתינוקי.. כרגיל.
--------------
"אהמ, אהמ!" שובבית אמרה כשבדקה שעובד המיקרופון.
"בקרוב יתקיים נשף, לקראת היום הולדת של תינוקי!" קראה שובבית.
כולם הריעו ואני ישבתי בצד.
--------------
"שלום דרדסית!" "שלום נגני" השבתי. "את רוצה לבוא איתי לנשף?"
אוי, הנה זה מתחיל. כולם ירצו לבוא איתי וכך כל הכפר השתגע!
----------
"היא הולכת איתי!"
"איתי!"
"אל תתווכחו סתם, היא בחרה בי!"
אוי, יופי מרגש. רצתי לביתי ומשכתי את שובבית.
---
"שובבית!" צעקתי.
"אני לא יודעת מה לעשות דרדסית. בנשף הקודם את בחרת בכולם." אמרה שובבית.
"מה אני יעשה?!" אמרתי והתחלתי לבכות. הדמעות שהיו צריכות לצאת על משהו אחר לגמרי.
"אוי, באמת, דרדסית, מדוע את בוכה ככה?!" שאלה שובבית.
ניגבתי את הדמעות.
"אני רוצה הביתה, למיטה הרכה, לאמא ואבא הנחמדים, לחברות הקטנות, לבובות!"אמרתי בכעס והמשכתי לבכות.
"אילו בובות דרדסית?!" שאלה שובבית בסקרנות
"אוי, לא חשוב שובבית." אמרתי וניגבתי את הדמעות, ויצאתי ליער.