את ואני והמצב הבטחוני- פרק יב

מחבר:
תאריך: 11/08/2017
31 צפיות
ז'אנר: סיפורים בהמשכים
0 תגובות
זמן קריאה משוער: 18 דקות

סיפורו של אנג'ל- המשך

יד ימיני לופתת את האקדח והאצבע מוכנה היטב על שמורת ההדק. אין לי שנייה אחת לבזבז. כל רגע כאן הולך להיות קריטי. איך שאפתח את הדלת עליי לירות את הכדור הראשון, ואם אצטרך לפגוע באחד הכלבים על מנת להרתיעם- זה מה שאעשה. ידי השמאלית מושטת אל ידית הדלת ומנסה ללא הצלחה לפתוח אותה. אני נעזר במרפק ודוחף בכל כוחי ללא הועיל. הכפתור אינו נעול, וזה סימן ששוב הדלת האיומה נתקעה לי. זיעה רבה מכסה את מצחי וידי מחליקה בזיעתה גם על קת האקדח. נביחות הכלבים מטריפות אותי והן באות מכל הכיוונים. אני עוצר לרגע מניסיונות הפתיחה ושוב צופר בצפצפת הרכב פעם אחר פעם באריכות. הנערה ממולי מאבדת את שיווי משקלה ומועדת מהספסל מטה אל הרצפה. כלב גדול מזנק עליה ואני צורח צרחה גדולה וכל כובד גופי מוטח בעוצמה אל הדלת. הדלת נפתחת בצורה חורקנית וגופי מתגלגל החוצה עם התנופה. אני כמעט שוכב על הרצפה אך ידי הימנית משחררת ירייה רמה אל האוויר. הכלבים נרתעים לרגע לאחור וזה הזמן לדרוך דריכה שנייה. אני מוצא בתוכי כוחות שהיו חבויים תמיד, וחיש קל נעמד על רגליי ומכוון את האקדח לכלב שניצב קרוב אליי. הכלב חושף את שיניו ומתקדם אליי ואני משחרר שוב נקישה. אפס. שום כדור לא נורה. משחרר נקישה שנייה ושלישית ושום דבר לא קורה. אני ניצב ממש ליד דלת הרכב והכלב מתקרב אליי. יד אחת מושטת באינסטינקט לדלת ובכל כוחי אני חובט איתה בפניו. הוא משמיע ייללת כאב ואני חוזר על המעשה בשנית. הכלב חומק ממני צולע ומיילל ואני רץ ריצת אמוק אל הנערה, הנמצאת מתחת לגופו של כלב אחר. שוב אינני מבין מהיכן אני שואב את בהירות המחשבה ואת זריזותי, ועוד בטרם תושט רגלי לבעוט בחוזקה בכלב התוקף, שתי ידיי מטפלות במעצור באקדח. אני מושך את ידית הדריכה פעם ועוד פעם עד שנשמעת נקירה מבטיחה. ידי סוחטת את ההדק ובו זמנית אני מניף את רגלי ופוגע בצלע אחת של הכלב. ירייה שנייה רמה חותכת את אוויר הלילה והכלבים נפוצים לכל עבר. אך שוב, רק לזמן קצר. אני מתכופף ונוגע בנערה והיא נרתעת בצרחה. המסכנה ממש בהלם, אני מספיק להרהר מייד ודורך שוב את האקדח ומכוון ישר אל לב ההתקהלות. ירייה שלישית שמפלחת את השקט המדומה, מותירה חלל אחד מביניהם מוטל ארצה, בעוד האחרים נפוצים לכל עבר ביללות היסטריות.
עוד בטרם אתפנה אל הנערה לראות מה מצבה, אני מתכופף ומניף בזעם אבן שהייתה מונחת לה סתם כך, ממתינה ליומה הגדול לתרום להצלת האנושות. האבן אמנם משלחת באופן סמלי בלבד, אך היא מגרשת את הכלבים לצמיתות.

מתנשם ומתנשף בכבדות, גופי כבד עליי, וכל הפחד שנבלע אל מקום אפל במוחי ברגע הנכון, שב אליי פתאום כמו בומרנג. אני מתמוטט ארצה וחש סחוט, ונזכר בנערה אחת שמוטלת לידי ממש ושזקוקה לי נואשות. אני מרים את עצמי וניגש אליה וידיי מושטות לפניה.
"סליחה" אני מנסה לעורר אותה מעלפונה, פעם ראשונה. "סליחה. קומי! את מדממת. צריך בית-חולים." אך ללא הועיל. היא איננה מגיבה לקולי. אני כורע ארצה ומרים אותה למצב ישיבה כשראשה נופל הצידה. בהיזכרי בסרטים שראיתי, אני מנסה את מזלי בטפיחות קלות בפניה, פעם בשמאל ופעם בימין. אני מגביר את חוזק הטפיחות ובטפיחה החמישית היא פותחת את עיניה פתאום.
"מה…מי אתה? מה אני עושה פה? אימאלה."
"ש… זה בסדר. הם ברחו."
"מי ברח?"
"הכלבים. הכלבים שכמעט גמרו אותך פה. הנה אחד מהם שוכב שם."
"ולילך? היא בסדר? המחבלים מתו? איפה היא עכשיו? אני רוצה לראות אותה. קח אותי אליה."
"אני לא מכיר את לילך ואני לא יודע איפה היא ואיפה המחבלים. אני כן חושב שאת צריכה לנסות לקום על הרגליים. בואי. נסי לעמוד. טוב?"
הנערה נאנקת מכאב בנסותה להתייצב מעלה ואז אני מגלה, שמלבד פצע שנראה כמו נשיכה בזרועה-יש לה גם משהו בגבה התחתון מאחור. אני ניגש למשש את המקום, כשלפתע: "לא. לא! בבקשה אל תיגע שם."
"זה כואב? יש לך פצע שם?"
"אני חושבת. לא. לא יודעת. כן. זה כואב מאוד."

בשלב זה אני נסוג אחורה ומניח לה להתאושש, היא יושבת וזרועותיה תומכות אותה מלהתנודד ולצנוח שנית. אני מתבונן במצבה והוא נורא. כל פניה שרוטות וחבולות ומפויחות. מפויחות אמרתי? ממש שחורות. אני נזכר שיש לי מארז של מים מינראליים באוטו. בתנועות מסורבלות אני מושיט יד ושולף מהמושב האחורי שני בקבוקים גדולים, ונוטל אותם איתי בדרכי אליה. לאחר שפתחתי בקבוק אחד גדול, אני כורע לידה, שופך מעט מים לתוך כף ידי ומנקה את פניה. לאחר מכן אני מציע לה לשתות מן הבקבוק. היא נוטלת את הבקבוק מידי ואני זז אחורה ומאפשר לה לשתות.
אני מרים את מבטי אל השמיים ומגלה ירח לבן דקיק המחייך בשיניו הצחורות. הלילה אליו יצאתי משנסתיים יום עבודתי, החל עגמומי ואפל, ודווקא רצף האירועים אליו נסחפתי בשעות האחרונות, חשף את אור הירח כאילו באופן סמלי להראות לי שלא הכול שחור.
הנערה גומעת את המים בצימאון רב. הבקבוק התרוקן, אך היא עוד מתעקשת לקלוט לגרונה את הטיפות האחרונות ממנו. אני מחייך ופותח לה מייד את הבקבוק השני. לאחר שסיימה לשתות היא מוחה את פיה בידה, ובעזרת ידה השנייה היא מנסה לגעת במקום הכואב מאחורי גבה. כשהיא זעה בבהלה למגע ידה שם, אני מתעקש לראות את הפצע. היא מוותרת ואני מרים את חולצתה בזהירות ועיניי חושכות בן רגע!
"בואי. אנחנו נוסעים עכשיו תכף ומייד לבית החולים!"
"מה? מה פתאום. די, עזוב אותי עכשיו. לך מפה. אני כבר אסתדר לבד."
"שום דבר! יש לך רסיס בגב. כל הגב שלך נפוח שם. את רוצה למות? בואי, קומי!"
"לא. לא. די! לך מפה כבר. אני צריכה להגיע אל לילך. זאת היא שעלולה למות. לא אני."
"תשמעי טוב! עד עכשיו הייתי נחמד אלייך. לא סיכנתי את החיים שלי עם הכלבים האלה כדי שאת תישארי כאן לבד למות ממשהו אחר. את באה איתי עכשיו בטוב או ברע!"
"אבל… אתה בכלל לא מכיר אותי. מה אתה מנסה לעזור לי בכלל? מה יצא לך מזה?
"אני כנראה המלאך שנשלח לשמור עלייך מלמעלה. זה למה, מרוצה?"
"מה, אתה מכיר את רפי?"
"הנרקומן? כן. מה לך ולו?"
"עזוב, סיפור ארוך, פעם אחרת. אבל אם היית אומר את זה מראש אז היה לך הרבה יותר קל איתי. בוא. נלך לבית החולים. תעזור לי לקום בבקשה."
אני מסתכל עליה כלא מאמין. אין לי מושג על מה היא מדברת. כנראה מתחילות אצלה ההזיות. אבל המהפך בהתנהגותה בהחלט משמח אותי ותורם לעניין. אלא שאז מתחילים העניינים להסתבך.
"אוי. אוי. אני לא מרגישה את הרגליים בכלל. הן נרדמו."
"לא נורא. זה קורה הרבה. גם לי זה קורה תמיד מול הטלביזיה."
"אתה לא מבין. זה כל הרגל מלמטה למעלה. שתיהן."
"בואי. אני אתמוך בך לאט-לאט אל הרכב."
אני מבחין שהיא כלל איננה מצליחה לקום. אני מרים אותה בשתי ידיי למעלה. היא לא שמנה או משהו כזה, אבל הגובה שלה מאוד מכביד עליי. במאמץ אדיר, כשאני עוצר למנוחה מדי פעם, אני מביא אותה עד הרכב ומניח אותה לרגע, חוכך בדעתי כיצד אשים אותה ברכב מבלי לגרום לה לנזק נוסף ומבלי להכאיב לה. בסוף אני משחרר את המושב שליד הנהג אחורה עד הסוף(מפנה כמובן את בקבוקי המים לבגז'), ועוזר לה להיכנס פנימה, כשהיא שוכבת על צידה.
אני אוסף את האקדח,משיבו למקומו בנרתיק, ניגש לבדוק את הכלב ששכב שם כל הזמן, הכלב מת. אין לי ספק בכך, אז אני גורר את גופתו הכבדה הצידה מהכביש, נשבע לעצמי, שלו היה לי זמן כעת, הייתי דואג לו לקבורה הולמת, במקום להפקירו כך לעובדי העירייה שוודאי ישליכו אותו בבוקר למיכל זבל גדול.
"את בסדר? אפשר לזרוק קלאץ'?"
"מה? מממ… כן. לא יודעת."
היא צוחקת פתאום צחוק היסטרי ואז פניה נשמטים הצידה. אני חש שאני הולך ומאבד אותה. נותן גז לכיוון היציאה, שם פעמיי לכיוון בית החולים ברזילי בכל המהירות. בהגיעי לצומת היציאה משדרות, אני נתקל במחסום משטרתי. חורק שיניי מפאת לחץ הזמן, אני נעתר לסימוני השוטרים לבדיקה.
"לילה טוב אדוני. רישיונות בבקשה."
"סליחה אדוני השוטר, אתה מוכרח להבין. אני ממהר לבית החולים."
אלומת אור הפנס שלו מאירה את פניה המעולפים.
"מה יש לה?"
"אין לי מושג בדיוק. יש לה חתיכת רסיס בגב והרגליים שלה משותקות. הנה, תראה." השוטר מציץ פנימה ומאיר את המקום בעזרת הפנס. הוא מעווה את פניו ברתיעה לנוכח הנפיחות סביב הרסיס.
"מה, הבת שלך?"
"האמת שלא. זה סיפור ארוך ואין לי זמן לספר, היא צריכה דחוף טיפול רפואי."
"או.קי. אני מבין. תמתין רגע בבקשה, אני מצמיד לך ליווי משטרתי."
השוטר עולה בקשר ומבקש דחוף ניידת לצומת.
"עוד רגע תגיע ניידת, היא תפעיל צופרים ואתה, סע אחריה ואל תעצור ברמזורים. אתה עכשיו על תקן אמבולנס. ברור? רק סע בזהירות."
אני מודה לו וממתין, מסתכל הצידה מדי פעם לראות אותה מגיעה. הנערה ממלמלת משהו ונאנחת מכאבים. אני מהרהר לי לרגע, כמה מוזר שלא שלחו ניידת לבדוק את פשר היריות הבודדות שנורו לפני שעה קלה לא הרחק מכאן, ליד פנס הרחוב הנוגה. עיר הזויה… איזור הזוי במצב בטחוני הזוי… ואני עצמי כבר במצב של הזיה.
הניידת מופיעה ומפעילה את הצופר, הפנס הכחול מהבהב והנהג מסמן לי לנסוע אחריו.

הניידת דוהרת על כביש שדרות-אשקלון וכל העת הסירנה מייללת והאורות הכחולים-אדומים מהבהבים, צובעים את הלילה בדרמה מדומה. הכביש די ריק מתנועה ממילא בשעות האלה, כך שההבדל איננו כה משמעותי. איך שלא יהיה אני מוצא את עצמי במהלך הנסיעה חוקק את הרגע הזה לתמיד. לא בכל יום מזדמן לו, לאדם מן היישוב, להיות מלווה כלאחר כבוד בניידת משטרה, בחסותה האישית לעבור כמעט על כל חוקי התנועה האפשריים.
הצעירה נאנקת מדי פעם מכאבים, ושוב ושוב חוזרת השאלה: "מתי נגיע אל לילך? איפה לילך?"

אנחנו מגיעים לבית החולים ברזילי וחונים ממש בכניסה לחדר המיון. אני יוצא מהרכב ורץ פנימה ומבקש עזרה עם אלונקה. לאחר שתיארתי בקצרה מה טיב הפציעה, שני אחים מהמיון ניגשים אליה עם עגלת אלונקה ובודקים ראשית מה מצבה. הם מניחים אותה בזהירות על הבטן על גבי האלונקה ומכניסים אותה ישר לחדר הטראומה. אני נכנס בעקבותיהם ובכריזה אני שומע:"כירורג תורן, אורטופד תורן דחוף למיון."
אחות נכנסת ומודדת לה לחץ דם. אחות נוספת פונה אליה ושואלת אותה כל מיני שאלות שגרתיות כגון: תעודת זהות, שם, מחלות שהיו לה, תרופות שהיא לוקחת או לקחה בעבר. חצי מן התשובות היא עונה לעניין, חצי מהן היא מגמגמת וצוחקת פתאום.
אני עוקב בדאגה, קצת נקשרתי אליה.
היא נשאלת לגבי הרסיס:"קאסאם, כן?"
ותשובתה:"לא יודעת, נרדמתי. והרגליים… אני לא מרגישה אותן."
ניגשת רופאה ואומרת לאחות:"תרכיבי לה עירוי וקחי לה דם לספירה ול- p.t(תפקודי קרישה), פתאום ניגש אליה הכירורג וטוען שזה לא התחום שלו. הוא מבקש שיקראו לנוירוכירורג ושיכינו חדר ניתוח דחוף.
כעבור כמה רגעים היא מובלת לחדר הניתוח וממני מבקשים לגשת אלייך ולספר לך כל מה שאני יודע.
וזהו.
עכשיו אני רק רוצה לשאול אותך- מה יקרה איתה מפה?

האחות מחייכת מאוזן לאוזן.
"חתיכת סיפור… היה לך מעניין הלילה, אהה? טוב, מכיוון שהיית כל כך נדיב וחמוד, אני אגלה לך שהיא נכנסת לניתוח ממש ברגע זה ושם יוציאו לה את הרסיס מהגב התחתון. זה ניתוח שייקח בין שלוש לארבע שעות. כניראה שהיא גם תקבל זריקה חיסונית בעקבות הנשיכה בזרוע. הנשיכה שטחית למזלה, יותר כמו חיכוך, בכלל היה לנערה הזו המון מזל הלילה הזה. מה שכן, אנחנו מקווים שהיא תוכל למסור לנו פרטים על עצמה אחרי הניתוח, שנוכל להתקשר עם קרוביה."
"טוב, אז אני אזוז לי הביתה לישון. אתם צריכים ממני עוד משהו?"
"בוא, תשאיר לנו את מספר הטלפון שלך בבית למקרה שמשהו נוסף יצוץ, ושיהיה לך לילה שקט. אהה רגע… ואל תשכח שבדרך הביתה אתה כבר לא על תקן האמבולנס!"


דרג את הסיפור
Facebook Twitter Google Email

תגובות (0)


הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
עליך להתחבר בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך

סיפורים אחרונים
"פשוט אני.." 0
מחבר:
תאריך: 16/08/2017
ז'אנר: סיפורים אישיים
ג'סטין ביבר פרק 6 2
מחבר:
תאריך: 16/08/2017
ז'אנר: סיפורי מפורסמים
אתר סיפורים מאפשר לך לפרסם את סיפוריך חינם, לקרוא סיפורים של אחרים ולקחת חלק בקהילת המחברים הגדולה של האתר. מטרתנו היא ליצור קהילה משתפת, יצירתית ופוריה של כתיבת סיפורים ואנו מזמינים אותך להצטרף אלינו.
אנו מאמינים בסיפורים מקוריים ובתוכן איכותי. שמור על כתיבה נקייה, רהוטה וללא תוכן פוגעני. אנו מקווים שתהנה באתר הן כקורא והן ככותב. כתיבה וקריאה מהנה!
שתף סיפור עכשיו!