חלק ראשון

מחבר:
תאריך: 29/03/2012
455 צפיות
ז'אנר: סיפורים בהמשכים
8 תגובות
זמן קריאה משוער: 4 דקות

"טוב, אני הולכת". אמרתי.
"אה! את לא רוצה להמשיך בדיון?" שאלה.
"נו, אז מה את רוצה להגיד?" השבתי.
"לא חשוב, בכל מקרה את לא מקשיבה אף פעם. אי אפשר לעשות איתך דיון." הטיחה.
"אני לא מקשיבה אף פעם? אני?! אני מדברת איתך אלף פעמים ואומרת לך וזו את שלא מקשיבה אף פעם!"
עכשיו היא הפנתה דבריה לאימי. "את צריכה לראות איך היא מתנהגת אלי בבית הספר, כמו סמרטוט!" צעקה לאימי.
"אני? זה לא נכון! מה את מדברת? מתי בדיוק? זה שקר!" צעקתי חזרה.
"את יודעת מה? אל תשבי לידי בשיעור ואל תדברי איתי יותר לעולם עד להודעה חדשה!" היא צרחה עליי, בעיניה נקוו דמעות.
גם בעיניי עלו דמעות. דמעות כעס, אכזבה וחרטה.
אימי רק המשיכה בעיסוקיה בתוך הארון שבמטבח, מסדרת אותו.
'גם כן! אוף! אני מרגישה שאני משתגעת!', הנחתי את כוס המים הקרים על השיש ועשיתי את צעדיי לחדרי, להתחיל לנקות לקראת פסח.
"שחר, בואי רגע." קראה לי אימי. 'עכשיו היא נזכרה?' חשבתי לעצמי בכעס.
"מה?" שאלתי.
"תביאי לי את המטלית מהארון שמתחת לכיור." ביקשה ממעמקי הארון.
הלכתי לקצה השני של המטבח ופתחתי את הארון. חיפשתי סביב, אבל ראיתי רק שקיות.
"איפה? אני לא מוצאת!" קראתי.
"בארון, מתחת לכיור-" חזרה אימי על מה שכבר אמרה.
"נו כבר!" קטעתי אותה.
"יש קופסא- שם." המשיכה בשטף דיבורה.
הזזתי את השקיות וגיליתי מתחתם קופסא ירוקה גדולה. פתחתי אותה וריח חריף של חומרי ניקוי עלה באפי. הוצאתי מטלית אחת וסגרתי את הקופסא ואת הארון.
"קחי." הושטתי לאימי כשהגעתי אליה, ידי נשארה תלויה באוויר. היא הושיטה יד כדי לקחת והתמהמה.
"אולי לא הבהרתי את עצמי נכון, התכוונתי- מטלית לבנה." אמרה בהתנצלות.
חטפתי את המטלית מידה, צועדת שוב לעבר קצה המטבח ופתחתי את הארון כדי להוציא מטלית אחרת.
"איזה סירחון!" רטנתי בקול כדי שאימי תשמע.
"מה קרה, מה את מריחה?" שאלה אותי.
"ריח של חומרי ניקוי." השבתי לה, בעודי מושיטה לה את המטלית.
"מאיפה?" שאלה.
"אולי מזה שאנו משתמשים עם המטלית בחומרי ניקוי?" השבתי בציניות.
"מה פתאום! כיבסתי אותם. אולי את מריחה ריח של אבקת כביסה." השיבה.
"לא חשוב." אמרתי לה והפנתי את גבי, הולכת לחדר מהר, לפני שתבקש דברים נוספים.
התיישבתי על המיטה בחבטה, חשה תסכול וכעס. רק לפני כמה דקות הכל היה בסדר, אכלנו ארוחת צהריים ביחד, ואז פתאום התחלנו להתווכח ולצרוח אחת על השנייה.
'אולי זו אשמתי? ולא הייתי צריכה להתחיל לדבר בכלל.' חשבתי.
"אבל היא לא חייבת להגיב בצורה כזאת." השיב לי קול בראשי.
"אולי." מילמלתי לעצמי.
נשפתי בכעס. כן, זו בעיה שקרוב לשתי שליש מהיממה את נמצאת עם אחותך התאומה.




קלואי
רציתי להוסיף:
אממ...
אני עדיין לא יודעת אם אני הופכת את זה לסיפור. נראה בהמשך.
אם למישהי/ו יש הארה/הערה וכו' אל תתביישו- תגיבו!
חלק ראשון
דרג את הסיפור
Facebook Twitter Google Email

תגובות (8)

30/03/2012 05:48
נטלי:)

זה נשמע חמוד…
אני חושבת שכדאי שתעשי מזה סיפור, זה יצא טוב!
ואהבתי את הכתיבה שלך:)

אני מתביישת….
סתאםם!! סיפור יפה!:) תמשיכי:)

liat808
11/04/2012 15:52
liat808

זה נשמע טוב, התחלה לא כל כך מובנת, אבל יהיה המשך לא?!

חיוכים
19/04/2012 08:46
חיוכים

איזו כתיבה יפה יש לך זה ממש מדהים!
הכתיבה שלך מובנת, מפוסקת מעולה, סוחפת וכו' (:
תמשיכי לכתוב! (;

בקי
28/05/2012 08:58
בקי

הכתיבה שלך פשוט מושלמת אז מדוע אינך ממשיכה לכתוב ??… ממני בקי ♥♥

בקי
28/05/2012 08:58
בקי

הכתיבה שלך פשוט מושלמת אז מדוע אינך ממשיכה לכתוב ??… ממני בקי ♥♥

בקי
15/06/2012 06:36
בקי

תקראי את כל התגובות שמהללות את הסיפורים שלך ואולי כך תחזרי לכתוב בכייף שבת שלום ממני בקי ♥

קלואי
11/07/2012 14:03
קלואי

תודה רבה לכולם!
שימחתם אותי מאוד =]
אני מתלבטת אם להמשיך או לא.

סיפורים נוספים שיעניינו אותך

סיפורים אחרונים
עתה 0
מחבר:
תאריך: 25/05/2018
ז'אנר: שירים
אתר סיפורים מאפשר לך לפרסם את סיפוריך חינם, לקרוא סיפורים של אחרים ולקחת חלק בקהילת המחברים הגדולה של האתר. מטרתנו היא ליצור קהילה משתפת, יצירתית ופוריה של כתיבת סיפורים ואנו מזמינים אותך להצטרף אלינו.
אנו מאמינים בסיפורים מקוריים ובתוכן איכותי. שמור על כתיבה נקייה, רהוטה וללא תוכן פוגעני. אנו מקווים שתהנה באתר הן כקורא והן ככותב. כתיבה וקריאה מהנה!
שתף סיפור עכשיו!