הגשם האחרון

בעוד הטיפות יורדות אחת אחת, הגשם מציף את הכביש, שלוליות קטנות של מים נקוות על המדרכה.
אני פסעתי בין טיפות המים הכבדות, בלי מעיל, בלי מטרייה, רק אני והגשם...
קול הטיפות הנוקשות בחלונות הבתים, קול המים שזורמים בתעלות הקטנות שבצידי הכביש. נעל גדולה דורכת על שלולית עמוקה, שעת לילה, קול פסיעות בגשם השוטף, קול רעם והבזק ברק. הרחוב היה כמעט ריק מבני אדם, רק אני הלכתי, לשום מקום, ללא מטרה, אין לי לאן לחזור ומאיפה להתחיל ללכת. רק הקול האחרון של הגשם השוטף. שתים או שלוש מכוניות נוסעות בכביש, פנסיהן פולטים אור קלוש. המים נספגים בשיערי מרטיבים את בגדיי, שוטפים את פניי, הרוח נושבת, מעיפה איתה עלים של השלכת האחרונה. הירח מאיר למעלה, נותן צבע לשמיים האפורים, הגשם לא מפסיק לרדת, הקור מקפיא העצמות. הדרך הזאת, הדרך האחרונה. לא ידעתי לאן אני הולכת, לא רציתי לדעת, בליבי הייתה לי הרגשה שאני כבר יודעת לאן אגיע, אך לא רציתי לחשוב על זה, על המחשבה הזאת. החולשה האנושית, הפחד. הכאב, הסבל שמשאירים מאחור. לא היה לי אף אחד, לא משפחה, לא חברים, לא אהבה, לא כלום, רק טיפות הגשם האחרון שליוו אותי בדרכי אל הלא נודע, בדרכי אל הדרך שאין חזרה ממנה. חשבתי על זה עוד פעם אחת, ידעתי שזה לא יעזור, זה יקרה.
זה יבוא, אני כבר יודעת. זה היה גורלי מההתחלה. הגשם לא הפסיק לרדת, ללזוג עד הטיפה האחרונה עם דמעותי המלוחות... נשכתי את שפתי, כמו תמיד, עם כל גשם שהגיע עשיתי זאת, עם כל טיפה קטנה של עצב.
חציתי את הכביש לאט לאט, הרגע קרוב, חשבתי לעצמי. בצד השני יהיה מה שאני צריכה. עם כל צעד קטן הרעש התחזק, קול הנהר השואג מתחתיי, הגלים שנוצרו בגלל הרוח החזקה. הטיפות שנקשו בחוזקה על פני המים, העלה הירוק הקטן שצף מאחור, מסתתר, צף על פני הנהר הגדול, הארוך... צעד אחד הייתי מהנהר, עמדתי על הסף, מאויימת ליפול כל שנייה. נשמתי עמוק, ידעתי שזה יקרה, חשבתי לעצמי...
בעודי נופלת למטה, צונחת עם הטיפות, שמעתי בפעם האחרונה את קול הגשם...
הגשם האחרון...