מה שנכון לעשות

השעה הייתה מאוד מאוחרת,הפלאפון האידיוט שלי החליט לצלצל(כמובן,איך שלא?!)
עניתי בקול עייף וחלש "הלו?!"
תקווה זאת את?!"
"לא זאת לא אני…"גיחכתי בשקט
"אממ…את יכולה לדבר" אמרה חברתי,
הפסקתי לקלל את עצמי על כך שעניתי בכלל
"כן…אני יכולה.."
תקווה את יודעת,משהו מטריד אותי ולא נותן לי לישון,אני משתגעת!!"
התחלתי קצת לחשוש,והרחמנות עקפה את העייפות ועטפה את קולי בעדינות.
"מה..מה קרה?!הכול בסדר" עניתי בקול לחוץ.
"אממ….לא,לא ממש,אני דואגת.."אמרה לי בקול לוחש
"דואגת למי?למה?מה קרה?" וקולי נשמע לחוץ אף יותר.
"קראתי באתר הרשמי של דמי לובאטו שהיא עכשיו בבית-חולים מאושפזת בגלל בעיות נפשיות שנבעו מהעבר שלה.."
כאן שתקתי…
קולה המשיך לדבר ולדבר "היא מסכנה,זה לא מגיע לה,כולם קנאים,כול העולם!!!!!!!"קולה התגבר והפך לצעקות
"היא שווה יותר מכולם!!הילדים המגעילים האלו הרסו לה את הילדות!!!!!"
כאן גם שתקתי,
"את לא יכולה להבין כמה ילדים יכולים להיות רעים!!!!!"
___שתיקה___
"תאמיני לי שאני יודעת…"אמרתי בקול חלש…
"ואיך את יודעת אפשר להבין?!" היא גיחכה…
נשמתי עמוק והחלטתי שאני מוציאה את זה..
"…את כול כך מרחמת עליה?!.."לחשתי
"מה?"שאלה במבוכה.
"…כשעליתי לכיתה א' כול הכיתה הייתה זרה לי,מהיום הראשון הילדים חשו שאני שונה,הם צחוקו עלי,על המראה שלי…אמרו לי מאז שאני זוכרת את עצמי קופה,מכוערת,שמנה,כושית,מטומטמת,טיפשה וסתומה…
צחקו עלי,השפילו אותי,העליבו אותי…
לא תמיד הבנתי שזה רע,לא הבנתי מה הם מנסים להגיד לי דרך המילים האלו…
היו תמיד החביאו לי את התיק בסוף היום.
כשהיינו בשיעורי ספורט היו לוקחים לי את בקבוקי המים וזורקים לפח.
היו לוקחים מהתא הקטן בתיק שלי סוכריות שוקולד שסבתא הייתה נותנת לי…
תמיד היו בנות שדחו אותי וכמובן שגם בנים שהיו רעים עלי
כשחילקתי את ההזמנות ליום ההולדת השמיני שלי אחד הבנים ניגש אלי וקרע את ההזמנה שלי מול הפרצוף ופיזר את החתיכות על הרצפה חייך ופרץ בצחוק….ההזמנות האלו,שישבתי שעות לרשום אותם למרות הקשים שלי בכתיבה ולמרות הכתב המכוער שלי ולמרות השגיאות ולמרות האפשרות שאמא תרשום את ההזמנות התעקשתי לכתוב אותם לבד נקרעו לי מול העיניים לחתיכות קטנות..
ואיך אפשר היה לשכוח את הסימנים הכחולים והחבלות שהייתי חוזרת איתן הביתה,הם הכו אותי,זה היה מעשה נגרר כמו טלפון שבור שכנראה לא נשבר אף פעם!
אם אני לא טועה זה היה ביום קר לאחר יומיים של שלג,יומיים של הסתגרות בבית מה שאני זוכרת זה כשחזרנו לבי"ס עדיין החצר הייתה מכוסה בשלג שהלך ונמס,בהפסקה הסתובבתי לבד ליד המגרש של כיתות ו' אחד הבנים מהכיתה שלי זרק כדור שלג עלי,התחננתי שיפסיק כול כך פחדתי ליפול מהגדר שעליה מעמדתי,הוא רק צעק מילה לא ברורה וזרק מספר כדורים לכיווני אך אחד מהם פגע בפני והדבר האחרון שאני זוכרת זה שנפלתי על הפנים לכיוון המגרש...התחושה הייתה לא נעימה במיוחד,הרגשתי שהפנים שלי שורפות וכואבות,רק הרמתי את הראש וראיתי טיפות דם שנמרחו על הרצפה,ילד מכיתה ו' תפס אותי והתחיל לרוץ הוא דחף ועקף ילדים וצעק "מקרה חירום,איפה המורה כוכבה"
זה לא נגמר ממש נחמד... גיחכתי.
"כמו שאמרתי זה היה מעשה שנמשך ונמשך,
אחד אחר אהב להציק לי,אז בהפסקה לפני שהמורה נכנסה לאולם ספורט הוא רצה להראות לחברים שלו שאני פוחדת מימנו אז הוא ניסה להפחיד אותי כשניסה להראות כאילו הוא בועט בפני,זאת הייתה הזדמנות טובה יותר מפני שהוא עמד ואני ישבתי על הרצפה,
הרגל שלו עברה פעמיים מול הפנים שלי אבל בפעם השלישית היא פגעה בפרצופי...
התקפלתי וירדתי על 4 הייתה לי תחושה שהאף שלי נושר עוד רגע מהפנים הורדתי את היד ודם...המון דם.....הדם טפטף בלי לעצור צרחתי,בכיתי וצעקתי...
המורה נגשה עלי שאלה מה קרה,הכיתה ענתה לה בפה אחד "בעטו בה",היא לקחה אותי לחדר מורים לשתות ולעצור את הדימום,היא הביאה לי טישו גלגלה אותו והצמידה אותו לאף שלי,המשכתי לבכות יותר ויותר,והדם לא נפסק..בכיתי ובכיתי לא בגלל הכאב,בכיתי רק בגלל ההשפלה!
חברי לכיתה או הילדים האלו לקחו מימני משהו חשוב מאוד ....
ולמרות זאת אני התמודדתי עם הבעיות שלי,אני לא ברחתי כמו הכוכבת שלך,אני עמדתי מול הבעיות שלי והבטתי להן בעיניים....
ולמרות זה אף אחד לא ריחם עלי,אף אחד לא חשב שזה לא בסדר,ככה המשיכו החיים שלי עם אותה הצלקת שמלווה אותי עד עכשיו,ולמרות הכול אני לא מבקשת רחמים של אף אחד,כי החיים הם חיים,אין דרך להתחמק מהם וזה הגורל,אנחנו לא שולטים בזה יש אחד גדול למעלה שמחליט בשבלינו..."אמרתי בקול שקט והחלטתי להפסיק לדבר.
"אני צריכה לנתק...."אמרה לי בקול חלש שבקושי הצלחתי לשמוע,
לא הספקתי לומר מילה נוספת והקו נותק.
אני לעולם לא יבין מה היה פירוש הניתוק הזה,אני מתארת לעצמי שזה כלל לא עניין אותה,אני מתארת שזה מה שהיה צריך לקרות שזה מה שהיה נכון לעשות.
וזה לא ממש פגע בי,שום דבר כבר לא יכול לפגוע בי...גיחכתי לעצמי פתחתי את המקרר ודחפתי לעצמי פרוסה של לחם לפה "לפחות שהפה שלי יסתום פעם אחת בחיים!"צחקתי בלבי והזזתי את כצוות השער שלי מעיני וסגרתי את דלת המקרר.
התיישבתי במרפסת בזמן שאכלתי את פרוסת הלחם עד ש.....