מזל טוב

"מזל טוב" אמר מישהו שאני לא מכירה.
הפעם המאה בערך שמישהו שאני לא מכירה אומר לי מזל טוב.
זאת הפעם האחרונה שאני הולכת עם בלונים ברחוב.
ואין לי באמת יום הולדת.
סתם קניתי לי בלונים כדי להרגיש טוב.
בהתחלה אמרתי את זה למי שאמר לי מזל טוב.
בסוף נמאס לי ופשוט התעלמתי מהם.
גם לא ממש הלכתי לאיזשהו מקום מיוחד.
סתם הסתובבתי.
אכלתי ארטיקים ושתיתי קולה.
סתם בשביל ללכת.
לנקות את הראש מכל מה שקרה.
חשבתי בסוף להביא לה את הבלונים.
אבל בנתיים הם בשבילי.
הלכתי ברחובות רמת גן.
נכנסתי לפארק דוד וישבתי שם על הדשא.
יש לי הרבה זכרונות מהדשא הזה.
זמנים טובים ורעים.
כל כך שונים מעכשיו.
הייתי אז אדם אחר.
לא הייתי אדם שקונה לעצמו בלונים וצריך לשבת בפארק בשביל לנקות לעצמו את הראש.
החיים שלי לא היו כל כך מסובכים אז.
מצד שני הייתי בת 10.
נשכבתי על הדשא.
קשרתי את הבלונים ליד ופתחתי חבילת צ'יפס.
עצמתי את העינים וחשבתי.
חשבתי על כל מה שקרה בשבוע האחרון.
מהווידוי שלי אליה ועד הנשיקה אתמול.
כל כך הרבה עליות וירידות בשבוע אחד.
רגע חתכתי את עצמי וכעסתי על הסכין שלא מוריד דם.
וברגע השני צחקתי עם חברים והייתי מאושרת.
רגע אחד דיברתי איתה על דברים רציניים, עלינו, ובכיתי.
ורגע אחרי זה היא נתנה לי נשיקה על הלחי וחייכתי בחזרה.
ואתמול. כמו חלום שהתגשם. הנשיקה הראשונה שלי.
הגיעה קצת יותר מאוחר משחשבתי, אבל הייתה מופלאה הרבה יותר ממה שדמיינתי.
ביחוד בגלל שהיא ממישהי שאהבתי כל כך.
אבל אחריה רק מבוכה.
אני יודעת שלא הייתי צריכה לנשק אותה אבל לא עמדתי בזה.
זה רק יעשה רע, אני יודעת את זה.
אבל באותו רגע זה הה כל כך נפלא.
ובגלל זה אני עכשיו בדשא. איפה שביליתי זמן נכבד מילדותי.
קמתי וניערתי את הדשא מהמכנסיים.
הגיע הזמן לחזור הביתה.
הלכתי לתחנת האוטובוס. ונסעתי הביתה.
בדרך עצרתי אצלה.
לקחתי דף שמצאתי בתיק וכתבתי עליו מילה אחת "סליחה"
ידעתי שהיא תדע שזה ממני, היא תזהה את הכתב.
קשרתי את הבלונים לדף ושמתי אותו לפני הדלת שלה, שמתי מעל אבל כדי שלא יעוף.
צילצלתי בדלת ורצתי משם מהר.
משם כבר הלכתי הביתה ברגל.
עכשיו כבר לא אמרו לי מזל טוב.