עיתון בית ספר צבעונים| פרק 3 יצחק רבין .

"בואו אני יודעת איפה הרמז!" אמרתי. הלכנו לקברו של יצחק רבין.
"למה אנחנו פה?" שאלה אלקסיס.
"נו מה עוד לא הבנתם? 'לכו בעקבות העצב', איפה עצוב יותר מבבית קברות?" שאלתי בניצחון.
"אהה, הבנתי" אמר בני.
"טוב אבל איפה הרמז?" שאלה שיר.
"הוא לא יופיע לך מול העיניים! צריך לחפש" אמרתי. חיפשנו בכל רחבי בית הקברות, עד שלפתע בני צעק "מצאתי!, מצאתי!" כולנו מיהרנו לעברו, הוא החזיק בידו דף, מקומט וצהבהב, בלי סימני ירי, אך הייתה בו השורה "לכו בעקבות העצב". ובתחתית הדף היה כתוב בכתב יד שזיהית מספריו, בכתב ידו של יצחק רבין ז"ל, היה כתוב, "נוע'לה, אני אוהב אותך, את אמא, את סבתא, את דוד יובל, ואת רחל."
דמעות בצבצו בעיני, וכך גם בעינהם של חבריי. חזרנו לכיתת העיתונאים בבית הספר וכל אחד כתב כתבה משלו, אך אני כתבתי כתבה בנושא:
"האדם אינו פלדה. הוא לב ונשמה, הוא בוכה וצוחק. הוא אוהב וכואב. הוא מסתער ונפצע וזועק. האדם הוא אדם."
כי יצחק רבין היה אדם, אדם שרק רצה שלום ורצה לאהוב.