גורל- הצל | פרק 1

אני הנבחרת. נולדתי ככה. זה חלק מהנשמה שלי. או לפחות היה.
הייעוד שלי היה למצוא את אבן החלומות ולהוביל לניצחון את מחנה אגמון.
כשהצלתי את מוניקה והעברתי לה חצי מנשמתי גם הנבחרות עברה. עכשיו זאת היא.
זאת שעת לילה מאוחרת ומחר אנחנו ממשיכים לצעוד לעבר היעד הסופי. אף אחד עוד לא יודע את מה שקרה. אבל בסוף ידעו. אני מרגישה את זה בעצמותיי.
מאז אותו מקרה אני רואה איך מוניקה משתנה. היא כבר לא אותה נערה כמו שהייתה. החושים שלה התחדדו. היכולות שלה גדלו. היא אפילו נראית טוב יותר.
מוניקה יודעת מזה והיא כל יום מודה לי על שתי דברים. שהחזרתי אותה לחיים ושההפכתי אותה לנבחרת.
הקור שבחוץ מקפיא את גופי אבל אני נהנית ממנו. אני נהנית מהחושך. מהשקט.
מוזר לי שלפני שבוע לא הייתי כזאת. פחדתי מהדברים האלה. נראה שעם ההתחצות אני משתנה. אני כבר לא אותו טיפוס. גם מוניקה לא, אבל אני לא מצטערת לרגע.
אני מסתובבת ביער. לא אותו יער, אחר. אני נזכרת במה שקרה אז...
הגופה הייתה מוטלת לפני.
זאת הייתה מוניקה,החברה הכי טובה שלי.
התמוטטתי על האדמה הלחה שלצידה. לא ידעתי כמה זמן היא נמצאה שם או מי עשה את לה את זה. לא ידעתי אם אפילו אני יכולה להציל אותה אבל מה שכן ידעתי אז זה ששווה לנסות.
כרעתי לצידה והנחתי את ידי על על מרכז ליבה,מקום הפציעה. ידי התחילו לזהור באור אדמדם כשאני התרוקנתי. הנשמה שלי יצאה מגופי ורוקנה אותי. הנשמה שלי זהרה באור מסנוור כשהיא התחצתה לשניים באוויר הפתוח. חצי אחד חזר אליי וחצי נכנס אליה. הרגשתי שבזמן שהיא מתחזקת אני מאבדת את כוחי. הרגשתי איך פניה הקפואות מתחילות להתחמם. ראיתי איך מבטה האדיש,המת מתחיל לחזור להבעה המוכרת לי כל כך.
חייכתי בהקלה ומחיתי את הדמעות מפניי. העלתי אותה על גבי בסחיבת ׳שק קמח׳ ווהלכתי איתה לכיוון המחנה. כשהגענו המחנה היה בדממה גמורה. הכנסתי את מוניקה לאוהל שלה והנחתי אותה על המיטה ומאז הכל כרגיל. או נראה ככה.
אני עדיין עוברת את אותם אימונים כי חושבים שאני הנבחרת אבל זה ישתנה כשנגיע למפקדה.
הם יזהו את במתחזה.
אותי.