דיימונז(שדים)-פרק 3

שאר היום היה בערך כמו תחילתו. חוץ מיציאה משיעורים. סאם נחמד אליי ולילדה הבלונדינית קוראים קטרין. ממבט קרוב קטרין בכלל לא יפה. יש לה אף גדול ולחיים מהסוג שדודות אוהבות לצבוט. הדבר היחיד שגורם לה להראות כזאת הם השיער הבלונדיני הארוך שלה והעיניים התכולות. עם הזמן למדתי שכדי להמשיך ליהנות מחסותה של קטרין עליי לעשות מה שהיא רוצה. טוב מילא, אני אשרוד.
בארוחת הצהריים אני מתכוונת לשבת עם כל החבורה כשסאם קורה לי לשבת לידו. אני לא חושבת לסרב לרגע. עם סאם אני הרבה יותר נהנית. אני מתחילה ללכת לקראתו שאחת הבנות עוצרת אותי. ״לא כדאי לך לעשות את זה…״, היא לוחשת באוזני. אני מסתכלת עליה במבט שואל ומנסה להזכר בשמה. אני זוכרת במעומם את השם - אמנדה. ״קטרין סימנה את סאם עוד מתחילת שנה שעברה״, אמנדה מסבירה, ״והיא לא אוהבת את הקשר ביניכם אז אם את רוצה לשמור על מעמדך כדאי לך להתרחק ממנו.״
אני מסתכלת על אמנדה, ואז על סאם. הוא שולח אליי מבט שואל, למה אני לא באה?
אני מחליטה להקשיב לעצתה של אמנדה ומתעלמת מסאם. אני מתיישבת ליד אמנדה כשקטרין מחייכת אליי את אחד מחיוכי ה׳תהילה׳ שלה. ״אפ זוזי מושב, אני רוצה לשבת ליד לייל.״, היא אומרת במתיקות יתר.
 בלית ברירה אני עוזבת את אמנדה ומתיישבת לידה. בסיום הארוחה היא מודיעה שאלו היו המקומות הקבועים לשנה הקרובה.
בשעתיים האחרונות אני מתנהגת כלפיי סאם בקרירות למרות כל ניסיונותיו לנהל איתי שיחה. לבסוף הוא מפסיק, כנראה התייאש ממני, ואני מצטערת על כך.
כשנשמע הצלצול שמודיע על סיום הלימודים אני מרימה את הילקוט ויוצאת אל השער. במהירות כי אין לי כוח לדבר עם מישהו. במכונית, בדרך הביתה אני מלאת רגשות אשם על יחסי כלפי סאם. הוא היה הראשון שדיבר איתי, התיידד איתי. אנחנו מגיעים ואיה פותחת לי את הדלת. ״איך היה?״, היא שואלת ולוקחת ממני את הילקוט. מוזר אבל כל הנסיעה השארתי אותו על הגב. ״היה נחמד, אני רוצה להכנס למים.״, אני אומרת לה.
איה מהנהנת ומובילה אותי לחדר ההלבשה שם היא מפשיטה אותי, מושיטה לי את הבגד ים, ומסתובבת כשאני מחליפה אליו.
אני הולכת למפרצון וקופצת למים. אני צוללת עמוק ונהנית מקרירות המים. אני מתחילה הזיז את המים ובכך להשאיר אותי בתוך בועת אוויר. אני יכולה גם בלי זה אבל זה נותן לי יותר ביטחון. דיימון בא כמעט מיד. אני מלטפת אותו בחיבה ומספרת לו על היום הראשון, על קטרין, על אמנדה, על הרגשות שלי לגבי השנה ועל סאם. לפתע אני נזכרת במה שסאם אמר בתחילת היום, ׳מה אסור להסתכל על מישהי יפה?!׳ ואני מתחילה לתהות אם אני באמת יפה כמו שהוא אמר או שהוא סתם צחק. אף אחד מעולם לא אמר לי שאני יפה.
״דיימון, אתה חושב שאני יפה?!״, אני שומעת את עצמי שואלת.
דיימון לא זז במשך הרבה ופשוט מסתכל עליי. אני מרגישה כל כך מטופשת, מי שואל דולפין על דברים כאלה?!
דיימון מתקרב אליי ונכנס לתוך בועת האוויר אני מלטפת אותו בעדינות, כנראה הרגיש במצוקה שלי. לפתע הוא מתחיל להשתנות. אני מזיזה את היד במהירות ומתרחקת אחורה. כל גופו מתחיל להיטשטש ועוטה צורה של בן אדם. הוא הראה בן גילי. עם עור בהיר, עיניים תכולות ורעמת שיער בלונדינית. הוא מהנהן בראשו ואומר, ״כן, לייל אנדה קלייט, אני חושב שאת יפה.״. הקול שלו עמוק, מרגיע, כמעט מהפנט. הוא מתקרב אליי באיטיות ואני מרגישה את שפתיו מרפרפות על לחיי. ואז הוא מסתובב ושוחה במהירות. איך שהוא יוצא מבועת האוויר הוא מתחיל להשתנות בחזרה לדולפין. אני נשארת ככה מספר שניות, המומה. כשלבסוף אני מתעשטת. אני יודעת מה אני צריכה לעשות. אני נושמת עמוק ומתרכזת. עשיתי את זה רק פעם אחת בחיי, בגיל חמש עשרה. הוריי לא הסכימו לי לנסוע לביתו של סבא, להלוויה. אז התגנבתי למזוודה של אמא. כל כך קיוויתי שלא ימצאו אותי עד שהפכתי לבלתי נראית. בבית של סבא מצאתי מילה אחת חרוטה על המיטה שבה ישנתי תמיד. המילה הייתה תמשיכי. רק בגלל המילה הזאת אני ממשיכה להתאמן בכשפות.
עכשיו אני מנסה להפוך לבלתי נראית, כמו אז. ומצליחה. אני מפסיקה את כדור האוויר שסביבי ונותנת למים לזרום בטבעיות. אני מתחילה לשחות לכיוון שאליו שחה דיימון. לאחר שחייה מהירה וממושכת אני מספיקה לראות אותו יוצא מהמים והולך לתוך היער שעל החוף. אני יוצאת מהמים אחריו ומתחילה לעקוב אחריו. נראה שהוא הולך לשום מקום. אני עוקבת אחריו כרבע שעה ושנייה אחת שאני לא מרוכזת הוא נעלם. פשוט נעלם. אני מתחילה לחזור הביתה וחושבת על דיימון. אני יודעת עכשיו שיש מאחוריו משהו מיוחד, כמוני. ואני יודעת שאני יגלה מה זה.