נער ונערה (:

בכפר אחד, מתחת לעץ תפוזים ענק, ישב נער אחד, וקילף תפוזים.
בעיר אחת, מתחת לשידה גדולה אחת, ישבה נערה אחת, וכתבה ביומנה.
הנער והנערה שניהם, לא ידעו מה הגורל שלהם, וגם לא מה היה העבר שלהם. הם רק ידעו, שהמקום בו הם נמצאים עכשיו, זה לא המקום שהם היו רוצים להיות ברגע זה. אמו של הנער, הייתה משוררת. היא הייתה כותבת מיליוני שירים! אך בגלל היותם בכפר קטן ולא חשוב, אף אחד לא הסכים לפרסם את שיריה היפים. אבא שלו, היה, ונשאר שחקן. הוא לא משתתף בסרטים, אך בכל הצגה של יום שישי בכפר, הוא תמיד הכוכב הראשי. הוא היה ידוע בכישורי משחק, שלא נראו עוד בכפר. אבל בנם של הזוג, אותו נער, לא ידע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, וזה גם לא כל כך עניין אותו. אביו, המליץ לו לנסות להתקבל לקורס הרכיבה על סוסים, שהיה נפוץ מאוד בכפר. אבל הנער הזה, לא רצה שזה יהיה גורלו, כמו של שאר אשי הכפר. הוא רצה לצאת! לנסוע לעיר הגדולה!. אך כמובן שזה לא היה אפשרי. מחסור הכסף במשפחה הציק לכולם, ולא די בכך, גם אמא שלו הייתה חולה. הנער אפילו לא חלם לבקש מאביו רשות לצאת מהכפר. כשפעם אחת, כשעוד היה קטן, שאל את אביו אם הוא יכול לצאת איתו על העיר הגדולה. אביו כל כך רתח עליו, שציווה אליו להיכנס לחדר, ולא לצאת משם! כמובן, שבסוף הוא נתן לו לצאת.. אבל המבט שהיה על פניו של אביו, היה כל כך מפחיד.. כל כך מאיים, שהנער לא שאל אותו את זה שוב.
"דניאל!!" צרח אביו, והוציא אותו ממחשבותיו. "כן אבא?" ענה דניאל המנומנם. "בוא תעלה לעגלה, אנחנו הולכים למכולת לקנות מצרכים." דניאל שנא את המשפט הזה. הוא שנא את המכולת. כי המנהלת של החנות הקטנה, שנאה אותו יותר מכולם. כשדניאל היה מגיע לבד למכולת, אין ספק שהמנהלת, גברת נבי, הייתה מאמללת אותו, ולמרות שבכפר כולם ידעו כמעט הכל על כולם, אף אחד לא ידע על נבי כלום. אבל כולם, ידעו שהיא רעה. "גברת נבי תהייה שם?" שאל דניאל את אביו הגדול והמלא. "אני לא יודע, ועכשיו, מספיק אם הפרצוף המסכן הזה, ובוא נגמור אם זה מהר." "מי יישאר עם אמא?" דניאל שאל במרירות. "אסתר מהקיוסק." ענה בקצרה, ומשך את דניאל (שכבר לא היה כל כך חלש וצנום, לפי דעתו של האב) דניאל ניער את מכנסיו, וטיפס על הכרכרה. "דיו!" קרא אביו. הוא הסתכל על בנו שישב לידו. שזוף, שיער שחור, ועיניים.. טוב האמת שאי אפשר להגיד איזה סוג עיניים יש לו. "בדיוק כמו אמא שלו" הוא היה חושב לפעמים. צבע עיניים כחולות, אם גוון של זהב. לאף אחד לא היה עיניים כאלה. חוץ מלו ולאמא שלו. "אבא?" שאל דניאל, בעודו מסתכל על הנוף הירוק של הכפר. "אבא!" אמר שוב, כשראה שאביו לא עונה לו. "אבא?!" עכשיו הטון שלו הפך להיות מודאג. דניאל דרך על כף רגלו של הזקן, בעודו צועק "גיא!!!!" כשראה שגם זה לא משפיעה על אביו, לכך את המושכות ממנו, ועצר בצד ה"כביש". הוא תפס את ידו של גיא, והוציא לו 'קליקים', בכל האצבעות. "אך!!!!" גיא סופסוף אמר. "אבא! תגיד מה אתה משוגע?! למה לא ענית לי? כבר חשבתי ש.. ש..-" "את כל הקליקים שבחיים לא הוצאתי, הרגע זה קרה. גיא הסתכל שוב על בנו. פניו של דניאל היו אדומות ממאמץ. "מה קרה כאן הרגע?" שאל אותו. "אני.. אני לא יודע. זה כאילו שהייתי משותק לכמה דקות.. אני לא מבין מה קרה!" דניאל הביט בו המום. אומנם כישורי המשחק של אביו היו יוצאים מן הכלל, אך דניאל ידע שהוא דובר אמת. אומנם דניאל היה רק בן 14, אך היה פיקח מאוד לגילו. "טוב, אבא בוא נבקש מאסתר שתעשה לנו קניות. כי נראה לי שאתה לא במיטבך." וכך, האב והבן, הלכו יד ביד, כשהנער, תומך בגופו הגדול של אביו. הם שכחו מהכרכרה לגמרי.