הצל- פרק 4

אני משספת בובות אחת אחרי השנייה. מתחמקת מלהביור אש ענקי ומתגלגלת מצד לצד בשביל לחמוק מהגרזנים. מבחנים. לא בעיה בשבילי. 
אני גומרת את המסלול תוך דקה ומתייצבת מול הבוחנים. הם מהנהנים בסיפוק ואני מרוצה, אולי מוניקה לא קיבלה את הנבחרות בסופו של דבר...
״ מצוין!״, צועק אחד הבוחנים. עדיין קשה לי להתרגל למבטא המוזר שלהם שעולה בסוף משפט ולחיוכים האינסופיים שלהם. 
אני מחייכת חיוך ניצחון לעברו מה שגורם לו להתלהב יותר.
״קייט! בואי הנה״, אני שומעת את גרייס צועקת לי. גרייס היא האדם היחיד שאני סומכת עליו. חוץ ממוניקה. וויל. שערה הג׳ינג׳י אסוף בצמה הנצחית שלה והיא לבושה בבגדי האימונים. כמוני.
אני רצה לעברה,״ מה?״
היא מצביעה  אל חבורת אנשים שעומדים מאחוריה,״אלו צוות הטיפוח שלך״, היא אומרת בקולה הצועק.
״הטיפוח שלי?!״
״כן…״, אני מרגישה מישהו נוגע בכתפי מאחור ואני מסתובבת אליו בסכין שלופה. הוא נרתע מיד,״אממ...זאת אומרת לא חשבת שהנבחרות זה רק להלחם?!״, הוא צוחק. אני לא אוהבת שצוחקים עליי. אני רואה שהוא נבהל מהמבט שתקעתי בו כי הוא משתתק.
״מה זאת אומרת? למה אני צריכה צוות טיפוח?״
״צריך להציג אותך לפני הקהל״
ככה אני מוצאת את עצמי עומדת מול המראה כשחבורת אנשים בוחנים אותי ורושמים הערות על דף.
לזה לא ציפיתי.
אחרי שהם גומרים לעשות את זה הם מכניסים לי לפה גלולות.
״נו, קדימה! תהיי ילדה טובה!״, הם מדברים במבטא המוזר שלהם, זה נשמע כמו דיבור לילדה קטנה,״תבלעי את הגלולות!״, הם מנסים לעודד אותי כשהלשון שלי עוצרת את הגלולות. אלו גלולות הרדמה.
״טוב נו, למה אנחנו טורחים?!״, אומר מישהו שמבין שאני לא אבלע את הגלולות האלה. אני באה להגיד שהוא צודק כשאני מרגישה דקירה בידי ורואה שהוא החדיר שם סם הרדמה. ״אתה!!״, אני צועקת עליו ומנסה לפגוע בו. אבל הסם חזק ממני. אני נרדמת. 
כשאני מתעוררת הצוות מעמיד אותי מול המראה שוב. וואו!
העור שלי נקי וחלק, השיער שלי לא מבולגן ופרוע אלא חלק ובסוף הופך לבקבוקים, תווי הפנים העדינים שלי בולטים ואני נראית כולי עדינה ושברירית. נראית.
אני לובשת שמלת משי דקיקה בגווני כסופים- לבנים. הצוות עושה את ההכנות האחרונות הוא מוסיף לשמלה שלי מגוון שרשראות כסף. הוא עונד לי טבעת וצמידים על הידיים, נועלים לי נעלי בובה עדינות ולבסוף שמים לי בשיער סיכת פפיון. אני לא יודעת איך בדיוק הם איפרו אותי אבל העיניים הכחולות שלי מודגשות וגדולות, הריסים שלי גדולים והשפתיים שלי מלאות. אני נראית מלאכית.
״את מוכנה!!״, הם צועקים בהתלהבות כמו ילדים קטנים. לוקח להם הרבה זמן להירגע אבל כשזה קורה הם מובילים אותי אל מחוץ לחדר, שם מחכה לי גרייס. גרייס מסתכלת עליי בהפתעה אבל לא אומרת כלום. היא מובילה אותי במסדורונות ארוכים ובדיוק כשאני חושבת שאף פעם לא נפסיק ללכת היא נעצרת מול דלת עץ מפוארת.  היא פותחת את הדלת ואני יוצאת אל מדרגות השיש הלבנות ששטיח אדום נפרש עליהם לכבודי. האנשים בחוץ מריעים לי. לנבחרת.