נבואת הצללים-פרק י"ב

פרק י"ב- לדכא את זה
הסומק שהציף את פניה היווה אישור לתקוותו הכמוסה, נתן דרור למחשבותיו. הוא חשש שאולי זה מוקדם מידי. הרי הוא מכיר אותה פחות מיומיים! אבל הלב שלו לא מתחשב בימים ובשעות. לאהבה הזאת לא דרוש זמן רב כדי לפרוח. "טוב, תראה," היא פתחה "מאז שהכרתי אותך..." הוא איבד את חוט המחשבה. הוא קיווה שהוא לא נראה דרוך מידי, להוט מידי, אחר דבריה. "את מחבבת אותי." אמר באימפולסיביות. אוי! אמרתי את זה בקול רם? הוא חשב. הוא היה בטוח שהיא לא תבין, שתאמר 'סליחה?!' בקול תמוה או משהו מעין זה. אבל במקום זאת אמרה "ובכן, כן. לא! אני לא יודעת! אתה מבין," היא הביטה ישר בעיניו, מסמיקה "מעולם לא חיבבתי אף אחד. מעולם. אני חושבת ככה לפחות. אבל איתך... איתך זה אחרת. מה לדעתך הסיבה לזה שאני מתהפכת במיטה בלילה?" זה לא הפחיד אותו. הוא ידע שזו פריצת דרך עבורה, להגיד לו את זה. "את חושבת שזה עמוק יותר, מה שאת מרגישה כלפיי?" הוא אמר, מביט בעיניה. הוא הבין שזה מוזר, לנתח את הרגשות שלה אליו בפניה. הוא ידע שנער רגיל לא היה מעלה על דעתו לעשות זאת. אבל הוא מעולם לא היה נער רגיל. והיא מעולם לא הייתה נערה רגילה. "אני ממש לא יודעת. אני חושבת... אני חושבת שכן." אמרה בזהירות. "האם... האם אתה מרגיש את אותו הדבר לגביי?" או! מבוי סתום. הוא לא יכול להגיד לה שהוא מרגיש הרבה יותר. זה יבהיל אותה. הוא שמח על הווידוי, כמובן. אבל הוא לא רצה לקלקל את מה שכבר נעשה. אבל אז, הוא נזכר בסיסמא של פאגיוס, בהתנגדות הנחרצת שלו למה שהיה נקרא, בנסיבות רגילות, רומן בעבודה. הוא יצטרך לגשת לנושא בזהירות. "תראי," הוא אמר, מנסה להיות זהיר, "אולי... הייתי מחבב אותך. כלומר, אם הייתי מרשה לעצמי לחבב אותך. זה לא שאני מנסה לגרום לעצמי לא לחבב אותך. יכול להיות שאני מחבב אותך ואני מנסה לדכא את זה. יכול להיות." הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה לדחות אותה. הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות זה להגיד את מה שהוא מרגיש באמת.עכשיו הוא יצטרך להכריע בין הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות לבין הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות. כלומר, בין ההיגיון לבין הרגש. "ו... מה אתה מנסה להגיד בזה?" היא הייתה מבולבלת. הוא לא ראה את זה בא. הוא לא הבין איך נתן למילים לחמוק מפיו...
"אבי היה חברו של האיש שהרג את הוריך." אמר, לא מבין מאיפה זה בא לו. "גדלתי בביתו של קארונדל פאגיוס זה עשר שנים, מאז שאבי נעלם, בהיותי בן שבע. אני עוזרו של קוסם האופל הגדול בתקופתנו מאז שהייתי ילד קטן." הוא לא העז להביט בעיניה. "אבל אני לא כמוהו!" מיהר להצדיק את עצמו. הוא ידע שהיא לא תאמין לו. זה היה חסר סיכוי. עכשיו הוא היה צריך למצוא הוכחה לזה שהוא לא כמוהו. איך מוצאים הוכחה לדבר כזה?