דיימונז(שדים)-פרק 2

אני שומעת קול. מישהו קורא לי.
אני פוקחת עיניים ורואה את איה רוכנת מעליי. ״בוקר טוב! כדאי לך לקום מהר, את הרי לא רוצה לאחר ביום הראשון ללימודים, לא?!״, היא שואלת ספק אומרת.
זה מקפיץ אותי מהמיטה. לא,אני לא רוצה לאחר ביום הזה. איה מלבישה בתלבושת האחידה. גרביים ארוכות, כמעט עד הברך ונעליים שחורות מבריקות, חצאית מיני בסגנון סקוטי בגווני אדום-ירוק-לבן, חולצת v בגוון שמנת ומעליה מקטורן אדום שבצד ימין למעלה מתנוסס סמל הבית ספר המוזהב בקטן. היא מסרקת את שערי השחור ושמה לי קשת פנינים דקה.
איה מוסרת לידי את הילקוט ומובילה אותי למכונית המחכה לי בחוץ. אני נכנסת פנימה וליבי פועם בהתרגשות. היום שקיוויתי לו שנים רבות סוף סוף מתגשם. המכונית עוצרת לי בפתח בית הספר ואני יוצאת.
לא בדיוק מה שציפיתי לו. המבנה ישן וצבעו האפרפר מתקלף. מישהי מחכה לי בפתח. אני הולכת אליה. קוראים לה אנני והיא המנהלת. היא מדברת איתי על הכבוד שבהצטרפותי לבית הספר ודברים דומים. אני מסתכלת סביב בזמן שהיא מדברת. המוני ילדים נכנסים בשער ואני לא מספיקה לעקוב אפילו אחרי אחד.
״לייל? לייל? את איתי?!״, אני שומעת את אנני. אני מהנהנת באישור. ״טוב בואי אלווה אותך לקפיטריה.״
אני הולכת אחריה לאחד המבנים ומסמנת לי להיכנס. אני עושה כדבריה ורואה בצד מגשים. בבית ספר הזה אוכלים ארוחות בוקר וצהריים בקפיטריה. אני לוקחת אחד מהמגשים והולכת לסוף התור. התור מהיר יחסית ותורי מגיע כמעט מיד. אני מסתכלת על האוכל. את הרוב אני לא מזהה מלבד זה שהם עיסה עם גושים, כל אחת בצבע אחר, אז אני מחליטה לקחת חביתה עם סלט ירקות.
אני מחפשת מקום פנוי אבל נראה שהשולחנות מיושבים על פי קבוצות ואני לא יודעת לאיזו אני שייכת. ילדים ונערים עוקפים ודוחפים אותי. אני מרגישה כל כך לא שייכת. קבוצת נערים קלטה אותי ואחד מהם שורק כשאני עוברת לידם. לפתע אני מרגישה כל כך חשופה בחצאית המיני שבקושי עוברת לי את התחתונים. כשאני ממשיכה לחפש מקום אני מרגישה שעוד ועוד אנשים מסתכלים עליי. זה מלחיץ אותי. אני מקבלת עוד כמה שריקות כשאני עוברת ליד בנים ומבטי קנאה אצל הבנות. שום מקום פנוי.
לבסוף חבורת בנות מפנה לי מקום. ההקלה שאני מרגישה לא ניתנת לתיאור. אני מתחילה לאכול אבל המבטים לא עוזבים אותי. במיוחד אחד שכמו שורף אותי. לא יודעת לפרש אותו אחרת. לא נראה שהבנות מתכוונות לדבר איתי אז אני מחפשת את בעל המבט השורף. זה לא לוקח לי זמן רב. הוא יושב עם חבורת בנים שריריים כמוהו. יש לו שיער שחור שמזדקר למעלה במצח. העיניים שלו שחורות מלוכסנות. כשמבטינו מצטלבים אני מרגישה חום שעוטף אותי במהירות וממהרת להשפיל מבט. אני גומרת לאכול ואנני שחיכתה לי בחוץ מובילה אותי לכיתה. בפנים כבר יש תלמידים ומורה. בין התלמידים יש גם את בעל המבט הלוהט.
 ״תלמידים זאת התלמידה החדשה שלנו. קוראים לה לייל אנדה קלייט…״, נשמעים צחקוקים בכיתה, ״אני מצפה שתתנהגו אליה יפה. ליד מי יש מקום?״, שואלת המורה והקול שלה מזכיר לי צליל חריקה.
בעל המבט הבוער מרים את ידו. ״יופי, אם כך את תשבי ליד סאם״.
אני הולכת אל השורה האחורית ומתיישבת לידו.
״ יש לך שם ארוך אה?! ארוך מדי לטעמי…״, הוא צוחק בשקט. כשהוא צוחק הוא חושף שתי שורות שיניים צחורות. כשהוא רואה שאני לא צוחקת איתו הוא מפסיק. ״מצטער אם פגעתי בך… יש לי רעיון אולי נקרא לך לייל?!״, הוא לא מחכה אפילו לתשובה, ״ כן. נקרא לך לייל.״ הוא מחליט.
אני מנסה להתעלם ממנו ומסתכלת על הלוח אך אני מרגישה את מבטו עליי כל הזמן.
״מה הסיפור שלך?!״, אני שואלת אותו בסוף.
״מה אסור להסתכל על מישהי יפה?!״, הוא שואל ׳בתמימות׳. המשפט הזה גורם לי לחמימות פתאומית ואני מקווה שאני לא מסמיקה. ואם כן שהוא לא שם לב. הצחוק שלו מבהיר לי שלא מספיק לקוות. יש לו צחוק יפה והוא מדביק גם אותי. אני כנראה צוחקת בקול כי המורה מסתכלת על שנינו וצועקת שנצא החוצה. אני משפילה מבט ויוצאת. אני שמה לב לילדה אחת בלונדינית, שסוקרת אותי. משהו בא גורם לי להרגיש לו בנוח. ״ המורה זאת לא אשמתה! אני הצחקתי אותה! תוציאי רק אותי״, אומר סאם. אבל תחנוניו לא עוזרים ושנינו יוצאים.
״תודה״, אני אומרת לו כשאנחנו בחוץ.
״על זה?זה כלום…״,הוא אומר בהינף יד, ״באמת לא הייתי צריך להצחיק אותך.״
שתיקה.
״אז…את חדשה. מאיפה את?״, שואל סאם.
״מהרווד״
״אה…זה מסביר למה אף פעם לא ראיתי אותך…״
אני מסתכלת עליו במבט שואל והוא לא טורח להסביר.
״תגידי זה נכון שהחצרות שלכם מובילות לים?״, הוא שואל לאחר כמה רגעי שתיקה.
״כן, זה נכון למה?״
ושוב הוא לא טורח להסביר. צילצול מחריש אוזניים נשמע. והתלמידים יוצאים מהכיתות. ״זו ההפסקה עכשיו״, מסביר לי סאם. אני מהנהנת בראשי והוא מסתכל עליי במבט מתנצל לפני שהוא עוזב אותי לטובת החברים. אני נשארת מספר דקות בודדה כשלפתע הילדה הבלונדינית מהכיתה קוראת לי. ני מופתעת אבל לא מראה את זה. אני הולכת אליה ואל חבורת הבנות שמקיפות אותה.
״אז לייל אנד... משהו…״, היא מתחילה ואני קוטעת אותה,״ בקיצור לייל״.
היא מסתכלת עליי במבט סלחני,״ טוב אז לייל אני מקווה שנוכל להיות חברות טובות במהלך השנה…״, המתיקות שבגולה גורמת לי לבחילה. עוד צלצול נשמע וכולם הולכים לכיתות. אני הולכת אחרי הבלונדינית שאני עדיין לא יודעת את שמה לכיתה ומחכה לרגע שבו אני הגיעה הביתה ויספר הכל לדיימון…