דיימונז(שדים)- פרק 14

אני ואמנדה יושבות בחדר שלי. יותר נכון אני שוכבת על המיטה שלי ואמנדה מחפשת בשבילי בגדים ותוך כדי מדברת ולא שמה לב שאני בכלל חושבת.
״אוף! לי״, היא מקטרת,״מה אני ילביש אותך?!״, וחוזרת לנבור בארון שלי כשהיא מעיפה כל מה שלא מוצא חן בעיניה לרצפה.
אני לא חושבת על הבגדים אלא על השיחה שהייתה לנו ועוד לא סיפרתי לה-
״את יודעת״, אמנדה אומרת תוך כדי חיפוש בארון,״לטד יש דווקא תחת חמוד...״
-על כריסטופר- רגע, מה אמנדה אמרה?!
אמנדה מסתכלת עליי וצוחקת. כנראה מהפרצוף שעשיתי,״כלומר איך שאני זוכרת אותו...״, היא חוזרת לבגדים. אני מזיזה את ראשי בצורה מיואשת,״אמנדה מה אני יעשה איתך?!״
״תחיי״, אני שומעת אותה מעומעם מתחת לכל הבגדים,״אבל שלא תביני אותי לא נכון טד הוא בחור רגיש כן?! נגיד בפעם האחרונה שמישהי זרקה אותו הוא בכה כל הלילה! היית צריכה לראות איך הוא בכה!״, לפתע היא קולטת שהיא לא הייתה אמורה להגיד את זה,״אופס!״, היא אומרת ושמה ידיים על הפה,״ את לא תגלי שסיפרתי לך נכון?! יופי!״
אני רק מגלגלת עיניים.
״טוב אבל הוא בטח יביא לך פרחים זה מה שהוא בדרך כלל עושה...״
״אמ מה זאת השכחה?״, אני שואלת ומיד מצטערת. אחרי השיחה אני ואמנדה השלמנו אבל לא הזכרנו אותה בשום דבר.
היא מרימה את הראש ומסתכלת עליי,״את באמת לא יודעת?״
אני מנידה בראשי,״לא״
לפתע המבט שלה נראה מרוחק,״תמיד כשאני מנסה להזכר במסיבה יש סביבה ערפל ו...״, הקול שלה מתחיל לרעוד ואני קמה לחבק אותה,״ וזה מחליש אותי לייל,זה...זה מנסה לקחת אותם...״
״את מה?״, אני לא מבינה
״את הזכרונות״, דמעה אחת מבצבצת בזווית עיניה,״ואני..אני לא נותנת לזה לקחת אותם... וזה...זה מתיש אותי לייל...אני כמעט מתעלפת כל פעם...אני לא ייתן להם לקחת לי את הזכרונות שלי...״
״להם?״
אמנדה מהנהנת בראשה,״להם. אני לא יודעת מי הם או איך הם נראים אבל אני מרגישה אותם. מישהו מנסה לקחת לי את הזיכרון״
אני רואה שקשה לה לדבר על זה ומלטפת את ראשה בצורה אימהית. היא מסתובבת במהירות וחוזרת שבידיה סט בגדים וחיוך ענקי,״טא-דא! זה הבגדים שלך לערב!״, וכשהיא היא את הפרצוף ההמום שלי היא מוסיפה,״נו...אני לא צריכה שירחמו עליי!״
ושוב אני מגלגלת עיניים זה כזה אמנדאי.
אמנדה קוראת לאיה וכשזאת מגיעה זה נראה שהיא הולכת להתעלף. החדר שלי אף פעם לא היה מבולגן. א-ף פ-ע-ם. אבל אמנדה לא שמה לב לזה ומתחילה לתת לאיה הוראות איך לסדר אותי. וזה מה שאיה עושה. למרות שרואים שהיא מתלבטת אם להקשיב לה או להתחיל לסדר מיד.
אבל לבסוף אני מוכנה. אני לובשת מכנסי מיני שחורים בזרה גבוהה, צמודים ווחולצת עטלף לבנה עם שרוולים קצרים שקצת טפוחים. הפתח שלה גדול וחושף את שתי הכתפיים שלי. הוא עשוי שכבות כיווצים והכי בסוף נהיה מלמלה. יש לי נעלי בובה שחורות עם פפיון והשיער שלי אסוף בצמה סינית אדוקה. אמנדה מסתכלת עליי במבט בוחן ומנידה בראשה. היא מתקרבת אליי, שמה לי ליפ גלוס ושוב פעם בוחנת אותי. ושוב מנידה בראשה.
״מה עכשיו אמ?״, אני שואלת אותה בתסכול ממש אין לי כוח לדברים האלה.
היא מתקרבת ושמה לי עיפרון שחור בעיניים,״מושלם״. היא בקושי מספיקה לגמור וכבר נשמע פעמון בדלת. טד הגיע.
״הוא הגיע!״, היא מתרגשת יותר ממני,״טוב אז תזכרי,״היא מזרזת אותי לדלת,״את הפרחים שהוא יביא לך, כי הוא בדרך כלל מביא פרחים או פרח, תקחי איתך! תזכרי זה מאוד חשוב אל תכניסי אותם הביתה עד סוף הדייט! ומה שלא יקרה אני לא כאן!״, היא משאירה אותי מול הדלת וחוזרת לחדר שלי בריצה מסמנת לאיה לשתוק.
אני נושמת עמוק ופותחת את הדלת מחכה לטד. בפתח עומד...דילן. דילן?!
הוא סוקר אותי בחיוך רחב,״התלבשת יפה לכבודי אה?!״
כל הסיטואציה הזאת מביכה אותי אז אני שותקת. דבר שאני טובה בו.
״טוב, אז נלך על שקט. עם גוף כזה מי צריך יותר!״
שקט.
״אז בכל אופן...״, הוא מגרד בראשו בהתפדחות,״בא לך לצאת איתי הערב? נפתח פה מועדון, ממש קרוב ו-״
״לי!״, אמנדה צועקת כשהיא שומעת שזה לא הקול של טד,״מי זה?״,ומוציאה את הראש שלה החוצה.״אה זה אתה...״, היא מתקרבת ונעמדת לידי,״לייל עסוקה הערב יש לה דייט!״. אני מסתכלת עליו במבט של סליחה בזמן שאמנדה טורקת לו את הדלת בפרצוף, ״ביי ביי! אוי האנשים בימינו לא מבינים שמישהי עסוק-״, רעש הצלצול קוטע אותה.  עכשיו היא באמת מעוצבנת. היא פותחת את הדלת וצועקת,״אתה לא מ- אוי היי טד...״, היא מצחקקת במבוכה
״אמנדה?״, הוא לא מבין,״מה את עושה כאן?״
״אוי...אממ...״, היא ממלמלת,״ סתם באתי ללייל...״
משתרר שקט מביך.
״אוקוורד...״, אמנדה ממלמלת בשקט כשאנחנו מחליפים מבטים מבוישים והיא מנסה להתחמק מהם,״אני פשוט ישאיר אתכם לבד״, היא טופחת לשנינו על הכתף ומשאירה אותנו לבד.