פנימייה של ערפדים? ממש לא מה שאתם חושבים..

" גברת אבריל, תאמרי לי בבקשה איך את רוצה להצליח במבחן מחר על הפונקציות שכרגע למדנו אם את עסוקה בלצייר לי פיות במחברת, אגב אם את כל כך רוצה לצייר יש לי מלאי של גרפים שתוכלי לסרטט לי ליום ראשון" זעמה גברת מונטגמרי על אבריל המשועממת.
אוף, המורה המקומטת והזועפת הזאת! כל המורים חוץ ממנה פשוט מתים עליי! זה לא שאני איזה כאפות שמתחנפת אליהם, זה כנראה הקסם האישי שלי שאף אחד לא יכול לעמוד בפניו, אף אחד חוץ ממנה על כל פנים. (למי שלא הבין- ציניות) כנראה שפה צריך להתחיל להפעיל את הראש, כל כך חבל שלא הקשבתי לה! טוב ננסה זה לא אמור להיות כל כך קשה, טוב נסיון אחרון להתחמקות "גברת מונטגמרי זה לא חומר חדש, פתרתי שאלה כזאת ביום ראשון" – השנוא עליי! "אם כך בואי ותראי לי מה למדת ביום ראשון, אם אפשר רק שיהיה קריא" טוב אז לא הצליח לי "לא מבטיחה כלום, אם לא תביני אני אקריא לך" " אבריל אני לא רוצה לשמוע חוצפה בלשונך שאת מדברת אליי! זה לא משנה איך חונכת, לא מעניין אותי שאת מאומצת ומה החיים שעברו או לא עברו עלייך, אליי את תדברי בכבוד" "אני נותנת את הכבוד שלי רק למי שמגיע לו" אוויש היא כל כך מעצבנת! אני פשוט שונאת אותה, מה יש לה נגדי? איזה יופי כל הכיתה צוחקת, חבורה של חנפנים מסריחים, אני שונאת שמתחנפים אליי. "טוב, אני רואה שתצטרכי לחזור עוד הרבה על החומר אם תרצי להצליח מחר" אומרת מונטגמרי ברשעות מסויימת ואז הצלצול של סוף היום סוף סוף מגיע. היא מבקשת ממני להישאר שניה אחרי הצלצול ואני מכינה את עצמי להרצאה השבועית על חוסר הרצינות והכבוד שאני מראה בשיעור, טוב נו אז יש סיבה שהיא לא אוהבת אותי. "את יודעת, יש לך המון פוטנציאל אבריל, זה ממש חבל שאת ככה מתבזבזת" ווואאאווו, אני מופתעת, בפעם הראשונה בחיי בערך. "אממ.." זה מה שאני מצליחה להגיד. "את חכמה מאוד, את רק לא מקשיבה ועושה דווקא כל השיעור, ילדים אחרים עושים את זה כדיי למשוך תשומת לב מחבריהם לכיתה כדיי להיות מקובלים או משהו- רואים את זה עליהם כאילו זה כתוב להם על המצח, אבל את לא, כמו שרואים שאצלם שזאת הסיבה ככה רואים שאצלך זה לא. אני לא מצליחה להבין אותך אבריל, היית יכולה להיות כל כך טובה. טוב את תאחרי תחשבי קצת על מה שאמרתי לך..." אני ממש לא יכולה לחשוב על זה עכשיו, אני אתעסק בזה אחר כך, קודם כל להגיע הבייתה!
גמרנו עם הימים הארוכים לשבוע הזה, כל כך כואב לי הראש! אני רק רוצה להגיע לחדר, לסמם את עצמי באופטלגין עד שאני לא ארגיש איפה אני נמצאת ולהירדם עד הבוקר. "את מאוד חיוורת, את יודעת? בואי תגידי לי איפה לעצור לך, חסר לי שתקיאי לי פה על הספסלים" אמר הנהג אוטובוס. איכס! ריח הסיגריות שהוא עישן עדיין נודף לו מהפה וזה רק מגביר לאבריל את הכאב ראש והבחילה. "פה, תעצור פה!" אבריל אומרת בשקט. היא יורדת מהאוטובוס לרחוב שבו כל הבתים נראים אותו דבר, ונכנסת לבית שנראה אותו דבר כמו כל האחרים, אנחנו גרים ברחוב "ברקת" ( הרחוב של הטחונים). אני נכנסת לבית ומארי קוראת לי למטבח הצהוב והמגעיל שלנו. אני בחיים לא אוכל לקרוא לה אמא כמו שלבעלה ג'רי לא אוכל לקרוא אבא. הם אולי אימצו אותי ונתנו לי אוכל, בגדים, חדר ועוד הרבה יותר מזה- יש לי ממש חיי מותרות. אבל הם לא ההורים שלי ולמען האמת אנחנו לא כל כך מחבבים אחד את השני, הם דואגים שלא יחסר לי כלום, שאלבש את הבגדים הכי אהובים עליי, ושלא ארעב ושחדרי יהיה תמיד נקי ומאוורר ואני בתמורה לא עושה בעיות. הם מקבלים את כספי הרווחה שלהם עליי ותמיד יש שלום, רק שאף פעם לא היה יותר מזה- אף פעם לא היה קליק, לא משנה כמה הם ניסו. אני לא ניסיתי כי אני יודעת עם מי אתחבר ועם מי לא ב15 שניות הראשונות שאנחנו ביחד. זה תמיד עובד, אף פעם אין תוצאות שגויות.
"מה קרה?" אני שואלת את מארי, כתפייה אחת של התיק עוד תלוייה לי על הכתף. "הגיעו התוצאות היום בדואר, השנה יש רק שמונה ערפדים...ואת בינהם" היא אומרת בשלווה, כמו שאמרתי היא לא מאוד קשורה אליי. טוב אני לא מופתעת, תמיד ידעתי שאני שונה. ה EQ שלי תמיד היה גבוה מאוד, אני עולה לחדר, הדבר היחיד שיעזור לכאב ראש שלי זה להגיע לשדה התעופה כמה שיותר מהר ולקחת את התרופה המוזרה שהמדריכה תיתן לי.