גורל- אמת | פרק 5

אני מרגישה ידיים מורידות אותי במקום מסוים. אני מחכה חמש דקות ומורידה את המטפחת. אני מסתכלת סביבי, סורקת את הסביבה. יש סביבי צמחייה עבותה. מהאדמה שמכוסה בעלים שנשרו, עובר בשיחים ובעצים הנמוכים ועד לצמרות העצים שמכסות את השמיים. לא נותנות לקרני השמש לעבור דרך ענפיהם. אני דורכת את הקשת עם שלוש חיצים. טיפ מקייט ששידרגתי. אני מתחילה ללכת סביב ומשתגעת מהשקט. אני ממש שומעת את קול מעיכת העלים מהנעליים שלי. לפתע אני שומעת קול מאחורי. אני מסתובבת במהירות,״מי שם?״, אני מכוונת לכיוון הקול את הקשת. לפתע ארנבת קטנה יוצאת משיחים וחוצה אותי,״אה זאת רק את״, אני נאנחת בהקלה ויורה בה חץ. החץ פוגע בה ואני לוקחת אותה בידיים. לפתע אני שומעת עוד קול מצדדי,״באת עם חברים אני מבינה״, אני אומרת לארנבת. ואז אני קולטת מה אני עושה,״אני מקרה אבוד״, אני ממלמלת בשקט. אני מניחה אותה ומכוונת את הקשת עם שלושה חיצים לעבר הקול,״מי שם?!״, אני אומרת ליתר ביטחון. שום תשובה. לפתע אני שומעת קול ריצה מאחורי. אני מסתובבת אבל אף אחד לא שם. בהסתכלות שניה אני שמה לב שהארנבת נעלמה.
״את באמת מקרה אבוד״, אני שומעת קול מאחוריי.
אני נאנחת בהקלה כשאני רואה את טום נשען על עץ ומנופף מולי את הארנבת.
״הפחדתי אותך, אה?״, הוא מחייך וזורק לעברי את הארנבת
״רק תעשה טובה אל תעשה לי את זה שוב״, אני תופסת את הארנבת
״מבטיח״, הוא מחייך ומתיישב על סלע לידי. אני מתיישבת לידו.
״אז...״, אני אומרת אחרי שתיקה ארוכה,״מה אתה עושה פה?״
״מגן עלייך״, הוא טופח על גבי
״חה חה מצחיק מאוד. עכשיו את האמת״, אני מסתכלת עליו בפנים רציניות
״סתם״, הוא מושך בכתפיו ונעמד,״אני לא רוצה אותך מתה״
״ולחשוב שאני הגדולה...״, אני ממלמלת בשקט
״אמרת משהו?״, הוא מסתובב אליי
״לא״, אני מחייכת ומושיטה את ידיי. הוא תופס אותם ומעמיד אותי.
״שנתקדם?״, אני שואלת אותו
״אחריי גבירתי״, הוא קד
״אני מבינה שביער אתה משחק אותה ג׳נטלמן״, אני הולכת לפניו
״מה לעשות? היער עושה לי את זה״, אני שומעת את החיוך בקולו
״מה שתגיד״, אני אומרת וממשיכה ללכת. לפתע אני מבינה משהו ונעצרת. ואז טום נתקע בי ומפיל אותי על האדמה. הוא נופל בדיוק מעליי.
״וואו, העיניים שלך ממש כחולות״, אני מוצאת את עצמי טובעת בכחול הזה כשפניו בדיוק מעל שלי. אנחנו נמצאים בתנוחה הזאת כמה דקות כשציוץ של ציפור מחזיר אותי למציאות.
״אתה יכול לקום ממני״, אני מחייכת אליו בהבכה מסוימת
״אהה...כן,לקום״, הוא ממלמל וקם במהירות מפתיעה ממני. הוא מושיט לי את ידיו לעזרה ואני נעמדת תוך כדי פליטת אאו׳ ושפשוף הגב הכואב שלי
״מצטער על זה״, הוא משפיל מבט
״זה בסדר״, אני אומרת בחיוך מאולץ,״אני זאת שנעצרה פתאום״
״אז מה קרה?״, הוא שואל לאחר כמה דקות של שתיקה
״אין לנו תוכנית״