גורל- זיכרון | פרק 13

אני וקייט הולכים ביער. לא, הפעם זה לא חלום. זאת מציאות. הוא מציאות במציאות מדומה? 
אנחנו הולכים לפי מה שקייט אמרה. היא אמרה שיש לי מן סוג של מכונה על הראש שגורמת לי לדמיין את כל זה. המכונה מזינה לי גם את הגוף כך שלא אמות. לפחות לא מהר מדי. בסופו של דבר כן מתים מזה, אבל עדיין לא הבנתי למה. היא אומרת שיש מקום ביער הזה שפעולות המכונה קצת מתפקששות ואפשר לצאת מפה. אחרי זה יהיה הקרב האמיתי. המכונה תקלוט שהמחשבה שלי יצאה משליטתה ותנסה לשאוב אותי חזרה. אז זה יהיה רק אני מול המכונה. קייט לא תוכל לעזור לי. אנחנו ממשיכים ללכת כשמשנו עובר בין העצים במהירות. אני קופץ אחורה וקייט צוחקת.
״זה הבעיות״, היא מסבירה,״זה וואט. חשמל שמוזרם לכאן.״
עוד פעם יש את זה אבל הפעם אני רואה הבזק כחול. אנחנו ממשיכים להתקדם וההבזקים עוברים בתדירות גבוהה יותר ובהבזקים בוהקי יותר. לבסוף אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים מול עיגול כזה של הוואטים. כחול, עם ההבזקים האלה. כל הזמן זז.
קייט מסתכלת אליי בחיוך מעודד וקופצת. משאירה אותי עם ההחלטה לקפוץ אל בור חשמלי ואולי להגיע לעולם האמיתי או לא לקחת את הסיכון ולהשאר בעולם שאני יודע שהוא זיוף. אני מקבל את ההחלטה. אני נושם עמוק ומסתובב חזרה. ואז אני עוצר. אני לא יכול. אני חוזר אל ההבור ונושם עמוק. אני קופץ. אני נופל ונופל ונופל. אני מרגיש זרמים חשמליים עוברים לי בכל הגוף ותוהה אם זאת הדרך שבה המכונה הזאת הורגת אותך. אני ממשיך ליפול וליפול. פתאום אני מרגיש משהו תופס אותי מעלה אותי למעלה. מנסה להחזיר אותי לשם. מזה קייט חששה. על זה היא סיפרה לי. אני מנסה להתנגד לזה. אני מרגיש שאני נמחץ. הרצון שלי מוריד אותי מטה והמכונה מעלה אותי מעלה. זה מוחץ אותי. מוחץ לי את הריאות. לא נותן לי אוויר. אני מרגיש איך החיים אוזלים ממני ונכנע. אני מתחיל לחזור כשלפתע אני רואה את פניה של קייט,״אתה יכול״, הם אומרות לי. ואני יודע שאני יכול. אני שולט בזה. אני מפעיל את כל הריכוז שלי ומתמקד במה שאני רוצה. לצאת. וזה עובד. אני ממשיך לפול עד שאני נופל בחבטה בתוך הגוף שלי. אני מרגיש משנו כבד על הראש שלי. יש לי שחור בעיניים. אני ממש את הדבר של הראש שלי. משהו מתכתי. אני מוריד אותו ורואה מין עיגול מתכת עם מלא מנורות.בדיוק כמו שהיה נראה בכל הסרטים הבידיוניים. אור מותח לי על הפרצוף. אני עוצם עיניים עד שאני מתרגל לאור החלוש שבחדר. 
״הצלחת״, אני שומע קול מאחוריי ורואה את קייט מחייכת
״כן״, אני קולט את זה,״עשיתי את זה״
״קח את זה״, היא אומרת ומביאה לי משקפי מגן שחורות ועבות
״בשביל מה?״, אני שואל ומרכיב אותם כמוה
״בגלל זה״, היא אומרת ופותחת את הדלת. אור עצום הנכנס לחדר. ואני בטוח שאם לא הייתי חובש את המשקפיים הייתי מתעוור.