דיימונז(שדים)- פרק 27

״סאם!״, אני צועקת אליו ודמעה סוררת זולגת במורד לחיי,״סאם...״, אני רואה אותו מתרחק עוד ועוד ולפתע מרגישה בי כוח. אני יודעת מה לעשות. אני עוזבת את המעקה ויוצאת, יותר נכון נשאבת, מהמטוס. אני נשאבת לסיבובים של הטורנדו וכל הכוח שהיה בי קודם נעלם. מה לעאזל חשבתי שיקרה?
״לייל!״, אני שומעת את קולו של סאם
״סאם?!״, אני מנסה להתגבר על רעש הטורנדו ומחפשת אותו בעיניי
״לייל את חייבת לעצור את זה!״, אני רואה אותו מסתובב מעליי
״תפסיק להגיד את זה!״, אני בוכה,״אני לא יכולה...״
״לייל! מי הצליחה לעשות כשפות אש במסיבה?!״
״אבל זה לא אומר כלום...״, הבכי שלי מתגבר,״סאם...!״
״מי כשפה את הדם של טד ודילן?!״, הוא לא מפסיק,״ מי כשפה את הצמח ליד הקבר?!״
״סאם! תפסיק!״, אני מתחננת אליו,״אני לא יכולה״
״אני מאמין בך״, הוא אומר ואני משתתקת באימה. אני רואה מה שהוא לא רואה. הוא בסוף הטורנדו. אחרי זה הוא ייפול למטה. למוות.
״סאם!״, אני צועקת אבל הוא כבר נופל. הבכי שלי גובר ואני נזכרת במילים שלו. ׳אני מאמין בך׳. ואני מאמינה לו. מאמינה בעצמי. אני לוקחת נשימה עמוקה. ומתרכזת. ואז אני מרגישה את זה. תחושה נהדרת בכל הגוף. מן כוח שממלא אותי. אני מתחילה להזיז את ידיי. כמו כשפית מתמחה. אני מתנגדת. מתנגדת לטורנדו. אני מזיזה את האוויר בזרמים שונים משל הטורנדו. וזה קל לי. זה כמו לכשף מים. הטורנדו נחלש בהדרגה עד שהוא נעלם. אני באה לנשום עמוק כשאני מבינה שלושה דברים. אחד, כל הדברים שהטורנדו אסף אמורים לפול עכשיו לאדמה. ובמהירות. שני, זה כולל את סאם. שלישי, זה כולל אותי. אני צורחת באימה אבל לא קורה לי כלום. ואז אני מבינה עוד משהו. אני עפה. אני מסתכלת למטה בתמיהה ורואה את כל הדברים נופלים. הגיע הזמן שלי לפעול. אני יוצרת כרית אוויר ענקית בגובה עשרה מטרים בזמן שאני עפה במהירות לעברם. אני מורידה את המטוס, אבל הטייס כבר לא בתוכו. אני מוצאת אותו באוויר. אני מורידה אותו גם. אני מתחילה להוריד חפצים ואנשים מחוסרי הכרה. חלקם מתים. זה כואב לי לראות את זה אבל אני יודעת שאני לא יכולה להשאיר אותם תלויים באוויר. שום סימן לסאם. הורדתי כבר את הכל ואני עדיין לא רואה אותו. אני מרגישה את העצב מחלחל לליבי. בסופו של דבר לא הצלחתי להציל את סאם. אני מרגישה את הדמעות זולגות ושונאת את עצמי על זה. הלוואי שהייתי פחות פתטית. אני מתחילה להסתובב בין האנשים ולרפא אותם למבטי התדהמה של הניצולים. הצלתי כל כך הרבה אנשים. חוץ מסאם. הוא מת. בגללי. ואני מרגישה נורא עם זה. רפאתי כבר את כולם ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. לפתע אני מרגישה מישהו מניח לי יד מנחמת על הכתף. אני מסתובבת ומתחילה לבכות על כתפו.
״ששש...ששש...״,  אני שומעת קול עדין אומר וידיים רכות מלטפות את ראשי ויורדות לגבי. לבסוף אני נרגעת ומסתכלת על אישה זקנה. היא נראית לי אחת עם חוכמת חיים. שאני אוכל לסמוך עליה.
״גון-יאן״, הוא מצביעה עליי,״אמה מאהאנה אדרה צ׳ה״, היא מצביעה עליי,״ז׳ו טאם אמרי סאטז׳ה ראבני״, האצבע שלה עוברת אל כפר רחוק. ומשום מה אני מבינה אותה. היא אמרה,׳כבוד גדול לנו אם את להתארח אצלנו. אני גם יודעת איזו שפה זאת. גוג׳אראטי. אני מהנהנת אבל מביאה איתי את הטייס. היא מהנהנת אליי בהבנה. אנחנו מתחילים ללכת כשלפתע אני רואה משהו מבצבץ לי בעין. אני מניחה בעדינות את הטייס על האדמה ומתחילה ללכת אל הדבר הזה בחשדניות. ואז אני מזהה את זה. ״סאם!״, אני מתחילה לרוץ לעברו,״סאם? סאם!״, אני מתחילה להפוך להסטרית כשהוא לא מגיב,״סאם!סאם!״, אני זועקת,״סאם...״, אני ממלמלת בשקט ומקרבת את ראשי לשלי בתחושת תסכול. אני מתחילה לבכות עליו.
״מה זה?״, אני בקושי שומעת משהו מתחתיי,״יורד גשם?״
״סאם!״ אני חונקת אותי בחיבוקי,״ אתה חי!״
״ברור שאני חי!״, הוא לא מחייך אליי,״את מעדיפה אותי מת?״
״לא, סאם״, אני מסתכלת עמוק בעיניו,״אני אוהבת אותך ככה״
*המשך בעוד 5-6 תגובות*