דרכינו נפרדו כך | פרק 16

"שלום שלום" אמר פול, "מזמן לא נפגשנו", "לפני יומים" אמרתי, לא חושבת. "דיברתי אליו" פול אמר, קולו הפך תקיף, פניו כועסים והוא הצביע בידו על ג'ונתן, "אל תזכיר לי..." ג'ונתן אמר, פניו עושים הבעה של גועל, חצי תריסר אנשים הקיפו אותנו מכל הכיוונים, פול עמד במרכז המעגל והסתכל על ג'ונתן במבט של זילזול, "מה אתה רוצה?" שאלתי, "לא הרבה" פול אמר, "רק אותו" והצביע על ג'ונתן. "בשביל מה?" שאלתי, קולי בטוח, מפגין רק זילזול עמוק, "הוא המפתח שלי, הבן אדם היחיד שיכול להוביל אותי אליה..." פול חייך פתאום, ניחשתי שמאחורי משקפי השמש שלו הוא נזכר באישה מסויימת, מרב הסקרנות שאלתי "אל מי?", פול צחק "ילדה קטנה, את ממש סקרנית, הא?". ג'ונתן שלא דיבר עד כה אמר "איימי, תעזבי את זה עכשיו" הוא סינן לי בשקט 'אל תתעסקי איתו'. "טוב בסדר" לחשתי, אולי לא הייתי צריכה לדבר ככה, אבל הוא עיצבן אותי! אוףף.
"תקשיבי לאח שלך" פול אמר "אם את לא רוצה להסתבך גם איתנו". "אז למה אתם מחכים?" שאלתי, לא יכולתי להתאפק "תתפסו אותנו, תענו אותנו, תהרגו אפילו, מה אכפת לי בכלל?!",ג'ונתן נראה כועס "מה עשית?!" הוא שאל בצעקה. מזוית עיני ראיתי את פול מסמן לסוכנים להיות בכוננות, רשמתי לי את זה לעצמי, גם. "אל תדאג ג'ונתן" פול אמר "אותה אנחנו נשאיר בכל מקרה, שתמות מרעב ברחוב או משהו" זה הי הסימן של הסוכנים, הם תפסו בזרועותיו של ג'ונתן שניסה להתאבק בהם בכל כוחו, אותי הם הדפו אחורה בחוזקה ותוך שנייה יצאו מהחדר הקטן והאפור שג'ונתן בידיהם, "ג'ונתן!" קראתי, "ביי אחות קטנה" ג'ונתן אמר. זהו, עשיו נשארתי לבדי לגמרי בחדר הקטן והאפור שבידי רק תיק הגב שלי ועוד כמה דמעות של עצב...