דרכינו נפרדו כך... - הקדמה

זה התחיל ביום חורפי וגשום. הייתי אז בת 9, אמא לקחה אותי למרתף, היא שתקה. היא אמרה לי להסתתר, היא אמרה לי שהיא הולכת והיא לא יודעת מתי תחזור, היא אמרה לי לא לנסות לחפש את אבא כי אני לא אמצא אותו, היא אמרה לי שהאחים שלי עוזבים, היא אמרה לי שמעכשיו אני צריכה לסמוך רק על עצמי. אני צריכה להסתתר, לשמור על עצמי. אמא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ושאני תמיד אזכור את זה, ושבעוד כמה שנים אולי ניפגש שוב, אבל היום, אנחנו ניפרד. באותו יום ממש פחדתי, לא רציתי להיפרד מאמי ומאבי ומאחי, בכיתי לאמא שאני רוצה שהיא תישאר פה, שלא תעזוב, שאלתי אותה למה, להמ היא הולכת? אמא אמרה לי שאני אבין כשאגדל...
היום אני בת 11, כבר מסתדרת בעצמי, מסתתרת, מסתתרת מהעולם, בלי שום מושג למה. רק כי אמא אמרה לי... כל יום אני צריכה לגנוב לחמנייה מהמאפייה הקרובה כדי שיהיה לי מה לאכול, כל יום אני צריכה לשתות ממי הנהר, כדי שאוכל לשרוד, כל יום אני מוצאת פינה רקובה אחרת, כדי שיהיה לי איפה לישון. כל יום אני גונבת כמה סמרטוטים ישנים מחבלי כביסה, כדי שיהיה לי מה ללבוש. כל יום אני חיה בשביל דבר אחד, בשביל אמא...
אני כבר לא יודעת מתי אראה את משפחתי שוב, לא דיברתי איתם מאז אותו היום כשהייתי קטנה... אין לי לא דודים, סבים וסבתות, קרובי משפחה, חברים, ידידים, מישהו לבקש ממנו עזרה, אין לי כלום, אולי חוץ מעצמי. הם כבר ניסו למצוא אותי, אני אפילו לא יודעת מי הם באמת, אני רק זוכרת שכל הזמן אני צריכה לברוח ממקום למקום, להסתתר מהם. כי הם יכולים להרוג אותי, חבורה של אנשים בחליפות ומשקפי שמש, שמסתובבים עם נשקים בידיים, מסוגלים להרוג כל עצם חי שעומד בדרכיהם, אני לא יודעת למה הם רוצים להרוג אותי, אבל דבר אחד אני כן יודעת, אני לא רוצה למות...