דרכינו נפרדו כך... - פרק 1

העננים האפורים כיסו את השמיים, קול ריצה נשמע מרחוק, ידעתי מי זה, שוב פעם. כמו כל יום, זה הם. רודפים אחריי, האקדח מוכן בידייהם המזיעות,הם מוכנים להרוג. לקחתי את החפץ היחיד שהיה ברשותי, סכין קטנה וחדה, שעליה חרוט בזהב שמו של אבי. שלפתי את הסכין מכיסי, היא הייתה חדה כתמיד. מוכנה להרוג עוד אחד, אחד מהם. הסתתרתי מאחורי מכונית גדולה, והם, בחבורה שלמה עברו את הרחוב בריצה, כבר חשבתי שאולי הפעם הצלחתי לברוח מהם עד שהמנהיג שלהם, זה שהיה בראש הקבוצה הפנה את ידו לאחור בעודו אומר בשקט, דומם "שנייה, אולי היא שם". האיש הצביע באקדחו על המכונית שמאחוריה הסתתרתי. איך הוא גילה אותי? איך הוא יודע שאני דווקא שם? האם הוא רק מנחש? הסכין הייתה מוכנה בידי, תריסר האנשים התחילו להתפרס על השטח, ככה שלא אוכל לברוח, כל אחד עם אקדח שלוף בידו, מוכן להרוג. "בואי, תיצאי מהמחבוא שלך איימי. בואי ולא נפגע בך". המנהיג אמר בקול רך, 'כן בטח לא נפגע, כל אחד עם אקדח מטומטם ביד' סיננתי לעצמי בשקט. למרות שאני רק בת 11 אני למדתי הרבה, חייבים ללמוד הרבה כדי לשרוד, חייבים ללמוד להרוג. אני ידעתי שאני מסוגלת להרוג אותם, את כולם, תוך כמה דקות הם שוכבים על האדמה בשקט, מדממים. אך אמא תמיד אמרה לי להרוג רק מתי שחייבים. עמדתי בדחף הזה, ידעתי שהאנשים האלה לא מחפשים רק אחרי, הם מחפשים את כל משפחתי, הם הדרך היחידה שלי למצוא אותם. 'אולי מחר' חשבתי לעצמי, 'יקח לי לא יותר מחצי דקה לברוח משם', חיכיתי כמה שניות עד שידעתי שזה הרגע. התחלתי לרוץ, הייתה שעת לילה, הפארק היה חשוך כמעט לגמרי, רצתי בין העצים, יודעת שזהו המקום הבטוח היחיד. יודעת שהם מאחורי עכשיו, אבל לא וויתרתי, 'עוד מעט אני אגיע לשם' חשבתי לעצמי, אך שמעתי את קול צעדיהם מרחוק. חתכתי ישר לכביש הראשי, הוא היה עמוס מכוניות, שהאירו אור כתום ללילה השקט. 'פה יראו אותם, הם לא יוכלו לעשות לי כלום' חשבתי, אבל שהסתובבתי לאחור ראיתי אותם, רואים אותי מרחוק, המנהיג שלף את אקדחו, מוכן להרוג. התפרצתי ישר לכביש הראשי, דילגתי בין המכוניות שצפרו ברעש צורם אוזניים. המכונית מתקרבת, צפירה חזקה, עוד כמה מטרים והיא פוגעת בי... הרגשתי חבטה חזקה בראשי והתעלפתי...