החרב השחורה של אתנה - פרק עשרים וארבע

החרב השחורה של אתנה - פרק עשרים וארבע

יצאתי מהמשאית אחרי כמעט שלוש שעות של נסיעה בלתי פוסקת. בעיקרון, די רציתי להתאבד עוד באמצע הנסיעה. הדאג הזה, שהסתבר כדי חברותי, לא סתם את הפה לשנייה.
הוא התעקש להסביר לי את כל מה שהוא ידע על משאיות, מכוניות, אופנועים, אופניים וגם קורקינט, ונשבע שפעם אחת הוא הצליח לנהוג במשאית שלו עם הישבן במשך שעתיים.
בקיצור, לא היה רגע לא מעניין במהלך הנסיעה.
השעה כבר היתה שעת לפנות בוקר, בערך שתיים בלילה, כשהגענו לאתר הקניון הגדול. הייתי מת לספר לכם כמה יפה היה שם, אבל אני לא יכול. לא ראיתי שום דבר. האורות לא פעלו, והיכן שהיה אמור להיות הקניון הגדול, היה רק צל גדול ושחור.
"מוזר..." דאג גירד את הפדחת שלו. "האורות אמורים לפעול עכשיו."
"זה לא משנה... טוב. תודה רבה על ההסעה, באמת, הלוואי ויכולתי לשלם לך. אני חייב לרוץ-"
"רגע רגע רגע!" דאג תפס לי בכתף לפני שהספקתי להימלט. "לאן אתה חושב שאתה הולך? אנחנו צריכים להוציא את כל המזכרות מהמשאית ולערום אותן בחדר האספקה. אחרת בשביל מה שלחו אותך לפה?"
הבטתי בו בהשתאות, ואז נזכרתי. סיפרתי לו שאני אמור לעזור לו ושזרקו אותי בשום מקום. נתתי לעצמי בעיטה בדימיון רק בגלל זה. עכשיו אני אתעכב עם להוריד קופסאות של זבל מכירות במקום ללכת לעשות את מה שאני צריך.
נאנחתי אנחה כבדה, והתיישבתי על האדמה. "מה? מה קרה לך?" דאג ניגש אליי בדאגה.
"אני מצטער..." נשפתי. "אני פשוט נורא עייף. אין לך מושג איך זה כשזורקים אותך במדבר-"
"אל תגיד עוד מילה!" דאג חייך ונכנס אל אחורי המשאית. "אני אטפל בזה."
חיכיתי לרגע. שמעתי את דאג מרשרש עם הקופסאות, ואז זינקתי ממקומי, וסגרתי את שתי דלתות המשאית, נועל אותן.
"היי! מה קורה פה?!" דאג דפק על דלתות המשאית. "לא מצחיק ילד! תוציא אותי מפה!"
"סליחה," לחשתי עם חיוך ערמומי, "אבל אני צריך לזוז."
ניגשתי אל היכן שהיה אמור להיות המעקה במפריד ביני לבין התהום האדירה של הקניון הגדול. גיששתי בידיי עד שמצאתי את המעקה. נשמתי עמוקות. לא היה לי פחד גבהים, אני דווקא מאוד נהניתי מטיפוסיי הרים יחד עם אבא שלי, כשעוד היינו באנגליה. אבל עכשיו... רק המחשבה על להיכנס למקום הזה עשתה לי בחילה.
היה משהו לא מסדר עם המקום הזה. משהו שלא אמור להיות שם.
לפתע, רעש אדיר הרעיד את כל המקום, האדמה מתחתיי זזה כאילו שמישהו משקשק אותי מהכתפיים. נפלתי למטה, על הברכיים שלי, מנסה להבין מה הולך פה.
צעקה אדירה הדהדה לפתע באוויר, מעירה את הציפורים הנמות מהשינה שלהן, מצמררת את על מי ששמע. לאחריה הגיע עוד גל של רעד אדיר, שהפיל שניים או שלושה עצים לידי. התגלגלתי הצידה, ושמתי חבטה של עלים וענפים. בדיוק כשקמתי על רגליי הגיע עוד גל רעד, אבל חזק יותר מכל האחרים, כל כך חזק, כשאפילו כשכבר הייתי על הרצפה, עדיין המשכתי לקפץ כמו כדור גומי.
הייתי חייב לברר מה הולך פה. הבטתי בשעון שלי, האחד שמאז הפגישה עם הספינקס כבר חשבתי לזרוק לפח אחרי שהאבק של הספינקס נגע בו. הייתי חייב למצוא מקור אור... המשאית!
חזרתי בחזרה למשאית, שבה עדיין דאג דפק וצעק כל מיני קללות. הנחתי את השעון מול הפנס הקדמי של המשאית, והתבוננתי בריכוז.
תמונה מעורפלת הופיעה, תמונה של מפולת סלעים כהה, של אלפי יצורים קטנים נסים בבהלה... אישה נמלטת בזוועה מגוש אש בוער וצועק... התמונה התחלפה. אישה שזוהרת בכחול, ולשונות קרח ואדים בוקעות מגופה, מחזיקה את אווין מהצוואר, לופתת ביד שלה סכין...
רצתי בחזרה אל המעקה, אוחז אותו בשתי הידיים שלי. ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות. נעמדתי על המעקה, פורש את הידיים שלי לצדדים, עוצם את העיניים.
לרגע אחד, רק אני והרוח נותרנו. הרוח, שכמו מוזיקה, פרעה את שערי ברכות.
ואז, בנשימה עמוקה ורגועה, שכבר מזמן לא יצא לי לשאוף, הנחתי לגופי ליפול מטה, אל התהום האפלה.