החרב השחורה של אתנה - פרק עשרים וחמש

החרב השחורה של אתנה - פרק עשרים וחמש

לא ידעתי מה מתחשק לי יותר, ללכת לישון, או לבעוט לאישה הזו בפרצוף המרושע שלה. הנחתי לעיניים שלי להיעצם, ולקור להתפשט לי בגוף.
מרחוק, שמעתי את אחד הקולות המפחידים ביותר ששמעתי בחיי, ואני בדרך כלל לא נבהלת מקולות קטנים. זה היה מן קול חבטה עמום, שהצליח להגיע עד לאוזניי, ולאחריו באה צרחה קטועה, צרחה של קול מוכר...
בלעתי רוק בניסיון לא לחשוב יותר מדי.
ניסיתי לא להתרגש. בני ארס בדרך כלל מאוד טובים בשמירה על אדישות, ולסגור את הרגשות שלהם. אנחנו לא קבוצת המכוערים הזאת שהסופר האמריקאי ההוא הציג אותנו להיות, יש לנו מה לפרוק לפעמים.
"מה קרה?" האישה לחששה בלעג. "מפחדת?"
בלעתי את העצב שלי ואת הפחד מהבלתי נודע. הייתי חייבת להתעשת. "היית מתה-" סיננתי והתחרטתי. הקול שלי היה צרוד מבכי שמשמש לבוא, ואם אני אפרוץ בבכי אי פעם, זה יהיה רק אחרי שאני אמות.
"דרו-" ניסיתי להגיד עוד משהו, אבל ייפחה חנוקה בקעה מגרוני, ומיד סגרתי את פי כדי להשתיק אותה. אין שום סיכוי שאני אתן לזה לשבור אותי. חייב להיות הסבר מאוד טוב לזה...
"בואי." האישה החלה לגרור אותי בחזרה אל תוך התהום, הרחק מהפתח היחידי שנשאר לי. ידעתי שאם אני אכנס שוב לבור הקטן הזה, אני אשאר שם לשארית חיי המרים. אבל במחשבה שנייה, לא היה לי כוח בידיים, כל הגוף שלי הרגיש כבד ונטול כוחות, אין שום סיכוי שאני אוכל לגבור עליה.
אלא אם כן אני אצליח להיכנס למצב של זעם עיוור.
ועכשיו, עם הצרחה הקטועה ששמעתי מקודם, זו היתה משימה פשוטה מאוד. הנחתי לזעם לחזור אליי. נותנת לעצמי מספיק סיבות להתעצבן. קודם, אבא שלי מכריח אותי להסתובב עם הדרו הזה, אחר כך דרו ואני נגררים לאמצע המדבר כשהוא ממשיך לחפור לי בשכל עם המבטא שלו, אחרי זה אני נחטפת על ידי האישה המגעילה הזו ומותקפת על ידי עכבישים, כמעט מצליחה להימלט ומיד נכשלת... ואז... דרו.
"היי!" האישה קפצה לאחור כשלהבה אחת בקעה מזרועי, אדומה כמו דם. אחריה באה עוד אחת, גדולה יותר. הרגשתי כאילו כל כוחותיי נשאבים בחזרה אל תוך הגוף שלי. התרוממתי באיטיות, מניחה לאישה שעל הרצפה להביט בי. הסתובבתי אליה עם אגרופים קפוצים מזעם, חורקת את שיניי ומביטה בה בעיניים מלאות שנאה.
היא נרתעה לאחור, טוב, כנראה נראיתי מספיק מפחידה. ניגשתי אליה, ותפסתי בחולצה שלה, מרימה אותה כאילו שהיתה סמרטוט. "את. בחיים. לא. תגעי. בנו. שוב."
חיוך עלה על פניה. "מי זה אנחנו? את והנער שכבר מ-"
בנקודה הזאת החלטתי שנמאס לי מהאישה הזאת. הרמתי את אחת הידיים שלי, והכנסתי לה אגרוף בפרצוף
כמה חזק שיכולתי. היא התמוטטה על האדמה, חצי מעולפת, ודם התחיל לזלוג לה על הפרצוף.
"מתאים לך אדום." התנשפתי בחדות, לא נותנת להקלה לשטוף אותי. "ידעת את זה?"
דרכתי על היד שלה בחוזקה, ושמעתי אצבע או שתיים נשברות בקול רם. בדרך כלל לא הייתי עד כדי כך אכזרית, אבל האישה הזאת הגיעה לי עד לקצה רמת העצבים שלי.
התחלתי לצעוד ממנה, שוב מטפסת על הר האבנים הקטן, וממש לרגע קט ראיתי את הנוף האדיר שמסביבי, את הירח האדיר שבמרום וכמה ינשופים שהתעופפו מעליי.
ואז, הרגשתי משהו ננעץ לי בגב, משהו קר כל כך, שגרם לכל הגוף שלי לקפוא בבת אחת, נפלתי ארצה כמו קרש, בלי יכולת לזוז, לדבר או אפילו לנשום. זה הזכיר לי את ההלם של הגוף כמישהו קופץ לתוך אדם עם מים קפואים כקרח. ניסיתי לדבר, אבל בקושי הצלחתי למצמץ.
האישה שוב הגיחה מולי, בחיוך אכזרי. "אותי, לא הורגים בקלות," היא אמרה, "אבל אני רואה שאותך כן."
רציתי לירוק לה בפרצוף, אבל שרירי הפה שלי לא נעו בכלל. הרגשתי משהו מטפטף לי במורד הגב, חמים ונעים. בטח דם. רציתי לקלל אלף קללות, לצרוח ולצעוק עד שייגמר לי האוויר, אבל במצב שלי, לא יכולתי לעשות שום דבר.
יכולתי לראות את האישה מתרחקת ממני, אפילו בהקלה, הרוח הקלה פורעת את השיער הבלונדיני שלה לאחור בצורה חיננית. הצעדים שלה היו כמעט ריקוד. היא הגיעה לקצה, וידעתי שהיא תלך, תיעלם, תשאיר אותי פה לציפורים לאכול בבוקר.
למען האמת, אני רציתי למות בדרך אחרת לגמרי.
לפתע, משק כנפיים נשמע, צווחה מוזרה ולאחריה צרחה איומה מעורבת בקריאת זעם. ינשוף ענקי עט על האישה, תוקף את עיניה בציפורניים שלו ומנקר את פניה באכזריות. היא צרחה, מנפנפת בידיים שלה, מחפשת את הסכין שלה. הבעת הפנים הזועמת שלה אמרה לי שהיא נזכרה שהיא שכחה את הסכין נעוצה לי בגב.
הינשוף שרט אותה בצוואר, והיא מעדה לאחור, מנסה לתפוס במשהו. היא נפלה בדממה אחורה, אל תוך התהום. ידעתי שהיא לא תמות, אין שום סיכוי, היא טובה מדי... אבל מגיע לה להרגיש קמצוץ ממה שאני הרגשתי.
העולם שוב התחיל להחשיך, ולפני שהספקתי להתעצבן, הרגשתי איך אני מונפת כלפיי מעלה, ועפה.