החרב השחורה של אתנה - פרק עשרים ושלוש

החרב השחורה של אתנה - פרק עשרים ושלוש

"מה- מה-" העברתי את המבט שלי בבלבול.
מסביבי היו קירות אבן אדירים, גבוהים כל כך שלרגע נראה שהם מכסים את השמיים. אפילו באור הקלוש שהירח סיפק, יכולתי לראות שהם בגוון אדום כתום כהה, ושהמשטח שלהם נראה כמו עוגת שכבות. אבל, מה שידעתי שלא טבעי בכלל, ולא חלק מעוגת שכבות, היה נחיל העכבישים האדיר ששרץ על הקירות.
"איכס..." לחשתי. זה היה פשוט דוחה. היה לי מזל שדרו לא פה, הוא בטח היה בורח ישר לאמא מהדברים המגעילים האלה.
העכבישים הזדחלו במורד קירות האבן, יורדים אל האדמה ומהלכים עליה באופן אחיד, כמו שטיח שחור ופרוותי במיוחד. ואז, באיטיות אופיינית, הבנתי שהכבישים ניגשים אליי.
"אל תתקרבו!" הרמתי אליהם את האגרוף שלי. העכבישים התעלמו מהאיום שלי, והמשיכו להתקרב אליי בקצב מרתיע.
שלפתי את האולר שלי, וניסיתי לדקור בכיוונם. השטיח החי נעצר במקומו לחצי שנייה, ואז המשיך בדהירתו אליי כמו כלום.
ניסיתי לצעוד אחורה, אבל במקום זה מעדתי על הרגל הפצועה, ונחיל העכבישים פשוט כיסה אותי לחלוטין.
עקצוצים כואבים מיד תקפו אותי. הזזתי את זרועותיי ביאוש, מנסה להעיף מעליי את היצורים. העברתי יד מכוסה מרובי רגליים על הכתף שלי, מנסה להעיף אותם ממני. צרחות מרוגזות עמדו להיפלט מפי, אבל ידעתי שאם אפתח את פי, העכבישים לא יהססו להיכנס לתוכו.
התגלגלתי על האדמה הלחה, מנסה למחוץ אותם. שום דבר לא עבד, העכבישים המשיכו להידבק אליי, כל נשיכה מכניסה יותר ארס אל דמי. ואז, קבוצה של עכבישים החלה לעקוץ את האיזור הפצוע ברגלי.
צרחה איומה נפלטה מפי, מיד מכניסה לפחות עשרה עכבישים אל הלוע שלי.
בנקודה הזו בערך, הבנתי שאני מעוצבנת.
זיקוקון קטן ביצבץ מאצבעותיי, ולאחריו אחד נוסף. אדים עלו מבשרי כלפיי מעלה, מבלבלים את התוקפים שלי, וכעבור מספר שניות אש התפרצה מעורי, לשונות ארוכות של חומר צהוב ואדום, רוחש וגואש, חמים ורותח, אבל גם קריר וקפוא בבת אחת. העכבישים קפצו ממני בבת אחד, ואני ירקתי בגועל את אלה שנותרו מפי. קריאת קרב פראית פרצה מגרוני, וזעמי גאה. צעדתי צעד אל עבר אחד הקירות ונתתי לו אגרוף אש. הקיר רעד לרגע, ורעש מחריד בקע מתוכו.
לא קיבלתי את האפקט שרציתי.
נתתי בעיטה נוספת לקיר, אדים אדומים נטפו מתוך הפה שלי כמו רוק, ואש כיסתה לחלוטין את ראשי. סדק קטן הופיע באבן, ולאחריו עוד אחד. צעדתי מספר צעדים אחורה, וצעקתי על הקיר. צעקה אדירה, צעקה של אלף אנשים, פילחה את הלילה כמו חרב. הקיר נרעד, ובבת אחת התחיל להתפרק. חתיכות אבן עבות נפלו ממנו, סלעים יוצרים רעש, סדקים וחורים נפערים באדמה...
מסביבי, העכבישים היו בהלם, בורחים לכל עבר, נופלים ונמחצים. צחקתי בלעג מריר, והפניתי את פניי אל גרם המדרגות שיצרתי לעצמי, מתחילה לטפס עליו כמעט ברשמיות, זוקפת את ראשי בגאווה.
לפני שיכולתי להפנות את ראשי אחורה, הונחה על צווארי סכין קפואה. בבת אחת האש נכבתה, העשן פג ונעלם, הזעם נעלם, ובמקומו הגיעה העייפות הנוראה, התשישות והכאב של הרגל שלי.
נפלתי ארצה, מנסה לגרור את עצמי מהאויבת שלי. לגמרי שכחתי מהאישה המעצבנת הזאת. קיללתי את עצמי אלף קללות.
"את-" האישה נראתה כאילו שהיא הולכת להתפוצץ, אדים לבנים נפלטים מכל חלק בגופה, ונטיפי קרח מכסים את ראשה. "לא. הולכת. לשום. מקום."
"עזבי אותי!" ניסיתי למחות, האישה הצמידה את הסכין לצוואר שלי, וגל תשישות נוסף עבר בי. דם התחיל לטפטף לי מהצוואר. ובו ברגע, ידעתי שאני הולכת למות.