החרב השחורה של אתנה - פרק עשרים ושש

החרב השחורה של אתנה - פרק עשרים ושש

התעוררתי בבהלה. הדבר האחרון שזכרתי היה... שעפתי?
הבטתי מסביבי, מנסה לקום על הרגליים, אבל הייתי סחוטה. הייתי במשאית, בזה הייתי בטוחה מאה אחוזים. מסביבי היו קירות ברזל, וכמה קופסאות ריקות, ופחית אחת. דלת עם שני סוגרים חלודים ולא חזקים מדי. ברור היה שאף אחד לא ניסה לנעול אותי פה, אלא רק הניח אותי במשאית.
שמש זרחה בחוץ, זה היה הדבר השני שבו הייתי בטוחה. האוויר היה חם לחלוטין, ובחוץ ראיתי הבהובי אור. מה שאומר שאנחנו נוסעים. זה צריך להסביר את הטלטולים שבקושי הרגשתי.
"היי... מישהו פה?" ניסיתי לצעוק, אבל הצלחתי רק להוציא מן יבבה חלושה וצרודה. שנאתי את מזג האוויר המגעיל של... איפה אני בכלל? התרוממתי, תומכת בעצמי עם הידיים, וקמתי לתנוחת ישיבה. העיניים שלי הסתגלו לאור הבוהק שהגיע מבחוץ, וכבר יכולתי לדעת שעכשיו שעת בוקר מאוחרת, בטח אזור אחת עשרה.
גרגור עליז נשמע לצידי.
נבהלתי לחלוטין, וזזתי לאחור, דופקת את הראש שלי במשאית. שפשפתי את הראש בבלבול והבטתי לצדדים. ינשוף לבן עם נקודות שחורות הביט בי במן מבט הזוי, משתלב יפה עם הרקע של הברזל הלבן.
"אתה..." לא ידעתי למה לצפות. בעולם שלי, חיות בדרך כלל לא דיברו עם בני אדם, ואם הן כן בכלל רצו לדבר, הן דיברו רק עם ילדים קטנים. תשכחו מכל השטויות האלו של יצורים כמו קנטאורים וסאטירים שיכולים להבין חיות, הרי הם בעצמם סוג של חיה. הם אמנם יכולים להבין חיות, אבל מעדיפים להישאר ביערות שלהם, או בתחום השטח שלהם, בלי מגע עם בני אדם או חצויים.
"אתה מדבר?" הינשוף מצמץ. לא ידעתי מה זה אומר, כן או לא, אבל הנחתי שהוא יכול להבין אותי. מה שהפתיע אותי היתה העובדה שאני משוחחת, עם ינשוף. איך הנהג של המשאית הזאת לא ראה אותו?
"אתה מבין את מה שאני אומרת?" שאלתי אותו לאט. הינשוף מצמץ. תהיתי אם ינשופים בכלל יכולים להניע את הראש למעלה ולמטה.
"תודה שעזרת לי אתמול." שמתי לב לראשונה שהינשוף הזה גדול מינשופים אחרים, לא בהרבה, אבל במידה ניכרת. הכנפיים שלו היו וודאי אמורות להיות לפחות ארבעה או חמישה מטרים כשהן שתיהן פרושות באוויר.
"אני..." לא ממש ידעתי למה אני אומרת את זה, אבל הייתי חייבת לספר. למישהו, או יותר נכון, משהו. "אני איבדתי אתמול חבר טוב מאוד שלי."
הינשוף הביט בי, ולא עשה שום דבר. "קראו לו דרו. היה לו מבטא בריטי מאוד מעצבן, והוא היה חכם עד כדי הקאה, וגם חופר." עצרתי לרגע, תוהה האם אני באמת מתכוונת למה שאני אומרת. "אבל הוא גם היה חבר, חבר אמיתי. לא מהאלה שנוטשים אותך אחרי יום או יומיים. אפילו שההורים שלנו לא ממש מתים אחד על השני, וגם ככה חצויים לא מסתדרים או משהו..." הקול שלי חזר להיות צרוד, אבל הפעם בגלל מחנק.
מיד נעצרתי. גם עכשיו, לא יכולתי לתת לעצמי לבכות. זה ממש לא היה הזמן. אבל בלי שליטה דמעה נפלה לי על פני הלחי. זה היה כל כך לא פייר, עוד לא הספקתי להגיד לדרו את כל מה שחשבתי עליו, ולא הספקתי להגיד לו שהכנסתי לו עכביש מת לנעל... ולא הספקתי להגיד לו איזה חבר טוב הוא היה.
נשבעתי בליבי, שאני אעשה הכל כדי לנקום ובאישה ההיא, אלא אם כן היא כבר הפכה לפיתה אחרי הנפילה ההיא, אבל רוב הסיכויים שלא.
הינשוף פלט מן קריאה, יחסית רמה, כאילו להעיר אותי מהמחשבות שלי.
"מה? מה אתה רוצה?" שאלתי אותו בזעף. "אין לי פירורי לחם בשבילך."
הינשוף פלט קריאה נוספת, רמה יותר הפעם, כאילו שהוא כועס על מה שאמרתי. "אל תתלונן עליי," אמרתי לו, "גם אני רעבה. ברגע שאני אראה איזה מקום עם אוכל, אני אקפוץ מהמשאית הזאת ו-"
בבת אחת נזכרתי בפצע ברגל שלי, והתנפלתי על הקרסול שלי, מפשילה את שרוולי המכנס הקרוע. הפצע עדיין היה שם, דוחה ולא מגליד, עם כל מיני נקודות שחורות ומזוהמות, ומוגלה שהריח שלה גרם לי כמעט להקיא. מזל שכמעט.
החזרתי את המכנס והסתכלתי מסביבי. קופסאות, ניירות מקומטים... צעיף לבן. ברגע שראיתי את הצעיף הלבן הזה, שעליו כתוב "תודה שביקרתם בגראנד קניון!" ידעתי שזה הזמן לטפל קצת בעצמי. חטפתי את הצעיף המעט מאובק מהפינה שלו, וקשרתי אותו בקשר אקראי מסביב לפצע שלי. בהתחלה המגע של הבד עם הבשר החשוף והפגוע שרף ועקצץ, אבל מהר מאוד התגברתי על הכאב, והנחתי לקרירות של הבד לקרר את הרגל הכואבת והמזיעה שלי.
"אני מקווה שזה יבריא מהר, אחרת אני לא אוכל לנקום באישה ההיא עם הקרח כל כך מהר. חבל שהיא לא אמרה לי את השם שלה.. וכדאי שאני אלך לאולימפוס, להודיע לאתנה על..."
לא אהבתי להודות בכשלונות, במיוחד לא בפני ינשופים, אבל למשימה הזו קראתי כישלון נחרץ. כבר לא היה לי אכפת על החרב המטומטמת ההיא.
הינשוף לפתע פרש את שתי הכנפיים האדירות שלו, מנער את הרגליים שלו, כאילו שהוא מתמתח משינה טובה. אור לבן התחיל לזהור ממנו, כל כך לבן שהייתי חייבת לכסות את עיניי כדי לא להתעוור. כשהאור דעך, פקחתי את העיניים, והזעם של אתמול חזר מאוד מהר. כי מולי, ישב לא אחר מאשר דרו תומפסון.