החרב השחורה של אתנה - פרק שבעה עשר

החרב השחורה של אתנה - פרק שבעה עשר

הצהריים כבר התחילו להפוך לשעות ארבעיים כשאני ודרו קפצנו מן המשאית. בעיקרון, היה לנו קשה באמת לצאת ממנה, מכמה סיבות.
קודם כל, דרו טען שאנחנו "יכולים לשרוד בלי אוכל כל חצי שנייה, ואת סתם מפונקת". אני טענתי, שאם אני לא אוכל עכשיו, אני אתאבד.
אחרי וויכוח קצר, של האם באמת כדאי לי להתאבד (דרו תמך ברעיון מסיבה כלשהי), החלטנו שעלינו לקחת הפסקה קטנה. המשאית נסעה במהירות לא קטנה בכלל, של בערך מאה ועשר קילומטרים לשעה. אני פחדתי לקפוץ, ודרו אמר שהוא לא קופץ עד שהמשאית עוצרת.
בסופו של דבר, זה נגמר בזה שקודם דחפתי את דרו החוצה, והוא התגלגל על פני הכביש, עד שנעצר, ואילו אני קפצתי בנוחות החוצה, ונחתי על ארבע.
לצערי, הנחיתה שלי לא היתה משהו, ודפקתי את הראש על האספלט. דרו יצא עם ברך משופשפת מאוד, ועם שריטה עמוקה בלחי, ואילו אני הרווחתי פנס בעין.
יופי. עכשיו באמת ירחמו עלינו, ויביאו לנו קצת אוכל חינם.
"את - היית - חייבת - לעשות - את - זה?!" דרו התנשף בזעם ותשישות.
"אני מתנצלת," אמרתי בקול מלכותי ועדין. "אבל אני לא אחראית על המעשים שלי כשאני רעבה."
"שלא תעזי-"
"אוכל!" צווחתי בשמחה והתחלתי לרוץ קדימה. דרו הביט בי בהשתאות מאחור. מולנו היתה תחנת דלק, מוארת לחלוטין, עם ריחות מאפים מזמינים, ואנשים רבים עם משפחותיהם, שאוכלים ונהנים.
התקופה הזו של הקיץ הפכה אנשים למכונות של חופשות. כולם יצאו לחופשה, ולכן הכל היה פתוח. נכנסנו אל דיינר קטן יחסית, אבל צפוף. היו שם הרבה משפחות עם ילדים קטנים ומותשים. בחוץ השמיים נצבעו בצבע סגלגל כהה, וידעתי שאם לא נצא מפה לפני רדת החושך, יהיה לנו קשה להמשיך במסע.
"בואי ניקח לדרך משהו ונעוף מפה, אני לא אוהב את המקום הזה," דרו אמר לי.
היתה לי הרגשה שדרו צודק. האצבעות שלי עקצצו בתחושה לא נעימה, והרגשתי צמרמורות עוברות לי בגב ללא הרף. "אוקי." פניתי לדרו ונתתי לו שטר של חמישים דולר.
"וואו. מאיפה השגת?"
חייכתי חיוך זדוני, שרק גדל בתגובה להבעת הפנים המזועזעת של דרו.
"את..." דרו ניסה לעכל. "גנבת?!"
נעצתי בו מבט. "מה את מסתכלת עליי ככה?" הוא שאל במבוכה.
"לא יודעת. אתה לא חושב שזה מוזר שאף פעם לא גנבת שום דבר?"
"לא."
"אז אתה הזוי."
"לפחות אני לא אלך לכלא."
"הייתי מתה לראות שוטר מנסה לסחוב אותי לכלא."
"כן. צודקת. עדיף לסחוב אותך לראות ריקוד בלט."
"מה זה הדבר הזה?"
"מה?"
הצבעתי אל מעבר לקופת הדיינר. מאחורי הדיינר עמדו מספר קופאיות שמנות, שתקתקו בעצבנות בפלאפון שלהן, או ניהלו שיחות חולין משעממות. חלקן הגישו אוכל ללקוחות. הדבר הכי מוזר היה, שהן כולן נראו בערך אותו דבר. הן היו כולן שמנות, אבל אני לא מדברות על שמנות קצת, אני מדברת על כל כך שמנות, שהן לא יכלו בוודאי להיכנס למכונית אחת גדולה. האצבעות שלהן נראו כמו נקניקיות שמנמנות ומכוערות, והידיים שלהן נראו כמו פיסות פלסטלינה שנמעכו במקום הלא נכון.
הפרצופים שלהן נראו כאילו שמישהו לקח שתי גולות, מלפפון ושני חוטים דקיקים, ארגן אותם בצורת פרצוף, והדביק אותם על בצק. היו להן עיניים קטנות ושחורות, שבקושי נראו בתוך הפרצוף העגול והשמן שלהן, עם אפים יחסית ארוכים ומעוגלים, ופה דקיק, כאילו מישהו צייר אותו בעיפרון.
לכולן היו ציפורניים ארוכות וחדות, ושיער שחור ושמנוני. אבל הדבר היחידי שהבדיל אותן זו מזו, היה צבע הציפורניים. לאחת היה צבע ירוק מזעזע, כאילו מישהו הקיא ואז שפך על זה נצנצים. לאחרת היה צבע אדום דם, שרק עודד אותי להמשיך להביט בה, ולאחרת היה בכלל צבע זהב נוצץ מדי.
"אווין... בואי נעוף מפה..."
לקח לי קצת זמן להבין שכל הגברות האלה, הסתכלו ישר עליי.