חיים חדשים: פרק 2

כשהתעוררתי, גיליתי שאני לא בבית. קמתי והסתובבתי במקום שבו נמצאתי, מקום נטוש, דירה נטושה. כשלפתע, ראיתי נער מתקרב אליי, "סליחה... אתה יכול להגיד לי איפה אני..?", שאלתי. הוא המשיך להתקרב ואני נרתעתי לאחור. "מצאתי אותך ביער.. למה היית שם?", שאל ספק אותי ספק את עצמו. "אני...לא זוכרת.. קרה משהו.. בזה אני בטוחה..", מלמלתי. התיישבתי על הספה וניסיתי להיזכר, אך כלום. "איך קוראים לך?", שאל אותי הנער, "ג'סיקה.. ", גמגמתי. "שם יפה... אני שון", ענה לי. "תודה", חייכתי. הוא חייך בחזרה.
ישבנו ככה בשקט כחצי שעה עד שאמרתי, "אממ.. אני חייבת ללכת.. אני מצטערת.. אבל בטח דואגים לי בבית..", מלמלתי, "תודה.. אה.. על הכל", המשכתי. "בכייף... אני יכול להסיע.. אותך... זאת אומרת.. אם את רוצה...הביתה..", גמגם. ראיתי שהוא קצת הסמיק לפני שהשפיל את ראשו. "אממ... כן אני אשמח", חייכתי אליו. הוא החזיר לי חיוך וסימן לי ללכת אחריו. הלכתי אחריו והוא פתח לי את דלת הכניסה של המכונית. חייכתי אליו ונכנסתי. בדרך הייתה מן שתיקה מביכה כזאת, כזאת שיש בה אווירה שאינה נוחה. הצטערתי על הרגע המביך. שון שבר את השתיקה, "אז... ספרי לי קצת על עצמך", אמר, "מה יש לספר?!? נערה בת 16 שההורים שלה לא מפסיקים לריב ואחות קטנה קרצייה!", לא ידעתי מהיכן הפתיחות הזאת הגיע, אך הייתה לי מן תחושה שאפשר לסמוך עליו. הוא צחקק, "מה אתה צוחק?! עכשיו תורך!", אמרתי ספק בכעס ספק בגיחוך, "את האמת?! גם עליי אין מה לספר! נער בן 17 שאמו מכורה לאלכוהול וסמים ושאביו נפטר ובנוסף, חי אצל דודתו ודודו!", אמר בפתיחות. "אוי.. לא ידעתי... מצטערת..", גמגמתי והשפלתי את מבטי. "אהה... זה בסדר לא היית אמורה לדעת..", ענה. הוא לא הסתכל עליי, אלא המשיך להסתכל לעבר הנוף. "אז למה.. אתה בדירה הנטושה.. ולא אצל הדודים שלך?", שאלתי בשקט, חצי לחישה. "אהה המקום ההוא?! סתם.. אני בא לשם כשמישהו או משהו מעצבן אותי..", ענה ממשיך לא להסתכל עליי. "מה עצבן אותך?", ידעתי שאני מחטטת בחיים של שון, אך לא שלטתי בעצמי. הוא בכל זאת ענה לי, כאילו אנחנו חברים קרובים, חברים שמכירים שנים רבות. "זה סתם...", התחיל לומר, "אני מצטערת שאני מחטטת.. זה בסדר אתה לא צריך לענות לי", קטעתי אותו והסתכלתי על הנוף היפיפה מחלוני הפתוח ונתתי לו להעיף את שיערי. "אני לא צריך אני רוצה.. זה פשוט שאני מרגיש שאני יכול לסמוך עלייך...", אמר. גם אני הרגשתי כך. "זה אולי טיפשי, אך זה מה שאני מרגיש.. פשוט רבתי עם חברה... טוב לשעבר..", אמר וסובב את פניו אל פניי. הופנטתי. עיניו בצבע חום ענבר. "אני ממש מצטערת.. לשמוע זאת..", אמרתי בצער, "תפסיקי לומר את זה... טוב בואי נעביר נושא", צחק בצחוק עצוב. "טוב.. אז מה הצבע האהוב עליך?", שאלתי בחיוך, הוא החזיר לי חיוך, "מממ... שאלה קשה ! הצבע האהוב עליי הוא הצבע כחול צבע השמים והים ושלך?", שאל. שמחנו להעביר נושא. ראיתי שהוקל לו, אך גם לי. "מממממ... גם אני אוהבת אותו, כשעצוב לי אני הולכת לחוף הים, וסתם יושבת וצופה בים, אבל הצבע שאני הכי הכי אוהבת הוא אדום, צבע השקיעה!", עניתי.
כך דיברנו, ללא הפסקה, עד שהגענו לביתי. "הגענו", אמר שון. "תודה.. על הכל באמת!", אמרתי. "בשבילך הכל", ענה וחייך חיוך פשוט מדהים! אודם עלה על לחיי. ישבנו כמה שניות והסתכלנו זה בעיניי זו, עד שלבסוף קמתי, נשקתי על לחיו והלכתי.
פתחתי את דלת הכניסה והסתובבתי כדי לראות אם נסע, אך עדיין עמד שם וצפה בי נכנסת. חייכתי אליו ונכנסתי.
לא חשבתי שאראה אותו שוב.