חלק א׳- הצל | פרק 16

מוניקה צועדת שטיח המשי הלבן. היא לבושה שמלת כלולות נופלת. יש לה מחשוף משולש שסביבו יש נוצות שעולות משני הצדדים ויוצרות שפיצים קטנים. מתחתם יש תחרה שמכסה את הזרועות שלה עד שמתחדדת על היד שלה. החלק מתחתון עשוי שכבות תחרה, משי, טפטה ועוד מגוון בדים יקרים שאינם נמצאים בלקסיקון שלי. השיער שלה עסוף בחלקו בתסרוקת מרוכבת במרכז והשאר נופל בבקבוקים מושלמים על כתפיה. היא נראית אלוקית. מלאכית. לא מהעולם הזה.
וויל מחכה לה לבוש בסוג מוזר של שילוב בין טוקסידו למדים מלכותיים. הוא מסתכל עליה בהערצה ואני תוהה אם המבט שלו אמיתי או לא. אני הולכת אחרי מוניקה ומחזיקה בשובל שמלתה. אני עוטה ברדס לבן צחור שעליו יש רקמת פרחים. מסביבי שתי ילדות קטנות ויפות לבושות לבן אוחזות סלסלאות קש ומפזרות את הפרחים שבתוכם. הקוקו הקטן שלהם זז מצד לצד כשהן מדלגות ועוקפות אותי ואת מוניקה. אנחנו מוגיעות. מוניקה נעמדת מול וויל כשכולה מחייכת וזורחת בצדדים באור כסוף בגלל השמן שמרחו אותה. היא ווויל מחייכים ומנופפים לקהל. והוא מריע. ועוד איך מריע. אני נעמדת מאחורי מוניקה והטקס מתחיל. אחג׳ירה שואל את וויל אם הוא מוכן לקחת את קייט הנדרסון לאישה. וויל מסתכל עליי ומהנהן. מוניקה מבינה לאן המבט של וויל הולך אבל זה לא מעיב על שמחתה. כשאחג׳ירה שואלת אותה אם היא מוכנה לקחת את וויל היא עונה ישר כן. אחג׳ירה ממשיכה לדבר על כל עניין הנישואים ולבסוף מכריזה שהחתן יכול ומוזמן לנשק את הכלה. הקהל יוצא מכליו. וויל מקרב את מוניקה אליו ופניהם מתקרבים. עוד שתי סנטימטרים.סנטימטר. מילמטר. אני לא יכולה. אני מסתובבת ומתחילה לרוץ משם.
״קייט!״, אני שומעת את וויל צועק מאחוריי ועוזב את מוניקה. הוא בא לרוץ אחריי אבל עוצרים אותו. אני לא מסתכלת לאחור. אני רצה ורצה בלי לעצור. נאבקת בדמעות שמאיימות להתפרץ. לא. אני לא אבכה. לא בגללם. לא מגיע להם את התענוג הזה. אני ממשיכה לרוץ כשלבסוף אני מרגישה את הנשימה שלי מתחילה להתקצר. אני נעצרת ורק אז שמה לב כמה רצתי. הערב כבר ירד ואני עומדת על צוק בסופו של יער. אני לא בודקת מה יש בסופו של הצוק כי זה לא מעניין אותי. אני נכנסת ליער ומתחילה ללקט ענפים, עלים ופרחים. אני יוצאת מהיער וחוזרת לצוק. אני מתחילה להכין לעצמי מיטה. אני מחברת את הקרשים אחד לשני ועל המשטח שנוצר אני שמה פרחים קטנטנים. מעלים אני שמה עלים בינוניים. אני שמה עוד ערימת פרחים מעל ובקצה אחד מוסיפה ככה שנוצרת בליטה. מעל הבליטה הזאת אני שמה עוד עלים בינוניים וככה נוצרת לי כרית. אני נשכבת על המשטח הזה ושמה ראש ה׳כרית׳. אני מכסה את עצמי בפרחים בשביל חמימות ומעליהם שמה עלים ארוכים בשביל לשמור על חום הגוף. אני עוצמת עיניים ונרדמת לקולות הלילה. 
אני מרגישה את חום השמש מלטף אותי. אני פוקחת עיניים וממצמצת בהם כשהם נפגשות עם השמש. אני מתיישבת ושמה לב שלידי יש מגש עמוס אוכל. אני מסתכלת סביב בחשדנות מהולה בציפייה אולי וויל הגיע. אני נעמדת ודורכת את הקשת. אני מתחילה להסתובב ולחפש אחר משאיר האוכל המסתורי. לפתע אני שומעת קול מאחורי.
״אני רואה שהתעוררת״
אני מסתובבת במהירות ומכוונת לעבר הדובר קשת טעונה עם שתי חצים. 
״כל פעם את שמה שתי חיצים אה?!״, הוא מחייך אליי. יש לו חיוך עקום. עם גומה אחת. הוא נראה מוכר. ממש מוכר. 
אני ממשיכה לכוון אליו את הקשת ולא עונה.
״כנראה שאת לא במצב רוח לדיבורים...״, הוא אומר ומגרד בראשו
אני ממשיכה להתקדם לעברו כשהקשת דרוכה. הוא מרים ידיים והולך אחורה.
״את יודעת...לא צריכים להיות כל כאאאאאאאא-״, הוא צועק כשהוא נופל מהצוק.
אני מתחילה לדאוג לו ומתקרבת לצוק. לפתע אני שומעת ׳ספלאש׳ אדיר ומים נתכים עליי. אני מסתכלת למטה ורואה אגם מים מתוקים. אני מחפשת את הנער ולפתע רואה משהו מבצבץ מהמים. אגודל מורם. אני מחייכת. הוא בסדר.