חלק א'- הצל | פרק 9

מוניקה צועדת פנימה כשאור הזרקורים מקיף ומסחרר אותה. היא כולה זוהרת, אבל לא רק באופן המטפורי. צוות הטיפוח מרחו אותה בשמן מנצנץ. היא לבושה שמלה צהובה נופלת עם מחשוף עמוק משובץ אבנים קטנות ויקרות שחלקם נפרשות על החלק העליון וחלקם עולות ויוצרות שרשרת שעוטפת את צווארה. חלק מהשיער שלה מתוח ואסוף בתסרוקת מורכבת באמצע והשאר פזור. צלליות כבדות מעטרות את עיניה והשפתיים שלה משוחות באודם כהה. ההליכה שלה זקופה, בטוחה בעצמה. כשהיא מתיישבת היא מנהלת שיה כמו שצריך. האורות החזקים נכבים ואני צועדת פנימה. אני לבושה ברדס ירוק כהה שמסתיר את הפנים שלי. הוא מכסה את כולי ונופל על הרצפה. מתחתיו אני לבושה ומאופרת זהה למוניקה. אני מתיישבת בשולחן צדדי ליד שאר הכפילים והמאבטחים. לכל אחד מאיתנו יש סיפור חיים עצוב. כולנו צדדיים. נמצאים, אבל מאחורי אור הזרקורים. מוסווים. הרוב בוחרים להוציא בשולחן הזה את כעסו על המפקדים. רק פה בטוח, אף אחד לא יגלה. כולם מספרים ורק אני שותקת. עם הזמן הם מנסים לנהל איתי שיחה אבל כשאני ממשיכה לשתוק הם הופכים חשדניים ושותקים. אני לא מנסה לגרום להם לדבר. אי אפשר שלא לשמוע את הצחוק מכיוונה של מוניקה ולראשונה אני מתחילה לתהות אם היה עדיף מההתחלה שמוניקה תהיה הנבחרת. היא קלילה, כריזמטית וכל מה שהיא אומרת נשמע נכון. כשעוזבים את השולחנות אני מתרחקת משאר הכפילים ונשענת על קיר. מוניקה מתחילה לרקוד עם הרבה אנשים ואני עוקבת אחריה בעניין. היא מסתחררת, מצחקקת ומשוחחת כאילו חישבה הכל מראש. אני מרגישה צביטת קנאה בלב. יכולתי להיות שם. אבל אם זה במקומה אני מוותרת. צוות הטיפוח של מוניקה, שעכשיו הפך לשלי, התעלם לגמרי מפציעות שלי והרדים אותי. כשהתעוררתי לא היה להם סימן. שום עדות לעינויים שעברתי. לפתע אני שמה לב שוויל נכנס ושניהם רוקדים. הלב שלי נצבט בפעם השנייה הערב. הם רוקדים כל כך יפה ביחד והמחשבה היחידה שמעודדת אותי זה שהם זוג יפה ביחד, מה שאומר שוויל ואני זוג יפה ביחד. הם רוקדים צמוד והלב שלי נצבט בשלישית כשוויל רוכן אליה ומנשק אותה לתשואות הקהל. אני כל כך רוצה שכל זה יפסיק. שאני אוכל לחזור לשדה האימונים לשסף גרונות של בובות במגוון צורות. בזה אני טובה. אז אולי כל זה אמור היה לקרות. כל אחד מצא את המקום אליו הוא שייך. מוניקה שכל כך טובה עם קהל תהיה הנבחרת ואני שטובה בקרב אהיה המגינה שלה, בלי כל צורך לחשוב מב לענות, מה להגיב. אבל וויל..לאן וויל שייך? למי? אולי הוא אמור להיות עם מוניקה בסופו של דבר ואני רק חיה באשליות? אני מפסיקה בגלל הכאב שבמחשבות האלה. מוניקה לבד עכשיו וגם כשאני מחפשת אותו אני לא מוצאת את וויל.
"אז איך עובר עלייך הלילה, לוחמת קטנה שלי?", אני שומעת קול לידי ומחייכת כשאני מסתובבת ומוצאת את וויל לידי.
"עכשיו הרבה יותר טוב",אני אומרת מתחת לברדס ותוהה איך זיהה אותי.
"אני יזהה אותך בכל מקום", הוא צוחק כאילו קרא את מחשבותיי,"את לא יודעת איך אני מתגעגע אלייך",הוא אומר בקול נוגה ומנסה לראות את הבעתי.
"דווקא היה נראה שאתה נהנה בחברתה של הנחרת", אני חושפת את מחשבותיי.
"קי..",הוא מתחיל ועוצר את עצמו לרגע מחשבה שאחריו הוא ממשיך בקול נוגע,"מוניקה, אני אוהב את הנבחרת. את נבחרת ליבי".
אני מבינה מה הוא עושה. הוא מנסה להגיד לי שהוא אוהב אותי מבלי שמישהו מהסובבים יידע מזה. זה קשה לי. אני רוצה שיידעו שהוא אוהב אותי. שהוא שלי."את מי את אוהבת?",הוא שואל.
אני מסתכלת עליו וראה שמתחת לחזות השלווה שלו גם לו קשה עם העמדת פנים הזאת. וויל תמיד היה אדם ישר אך הלך לפי החוקים. לפי מה שהורו לו. ואולי הוא פחד שאני אקח ברצינות את הקשר שלו ושל מוניקה ויעזוב,"אני אוהבת את הנבחר שלי", אני אומרת לו וחושפת בפניו את חיוכי כשאני מרימה לשנייה את הברדס.
"אני שמח",הוא אומר ואני רואה שהוקל לו,"אבל עכשיו אני צריך לחזור לנבחרת", הוא מתנצל ומשאיר אותי לבד כשהדבר היחיד שאני רוצה זה לחזור למיטה החמימה.