יומנים- גילוי לב(10)

*נקודת מבט מאי*
הסתובבתי ברחבת הדשא, סתם רציתי להיות לבד, לחשוב. עליי. על גיא. עלינו. אני יודעת שכולם לא מבינים מה הבעיה שלי לעשות את זה אבל יש לי בעיה. אולי זה אומר שאני תינוקית, ילדותית, לא מוכנה להתבגר אבל זאת מה שאני!
המשגתי להסתובב כשלפתע ראיתי מישהי יושבת על הדשא בפינה שלי שבכוכב ליד חדר המורים. ככל שהתקרבתי אליה התחלתי גם לשמוע התייפחויות ושאר קולות בכי,״חן?״, קראתי בחשש והנחתי על כתפה את ידי
״מה?״, היא הסתובבה וראיתי בלי ספק דמעות על פניה,״אה, זאת את״, אמרה כשראתה אותי
״הכל בסדר?״, התיישבתי לידה בדאגה,״את רוצה לדבר על משהו?״
היא הנהנה בראשה והתחילה לדבר.
*נקודת מבט חן*
"אבא שלי חולה ב... לא אמא שלי חולה בסרטן." אמרתי
"למה בהתחלה אמרת אבא שלך?" שאלה אותי ומבט מופתע על פניה.
"אממ... זה די מסובך," השבתי.
מאי הסתכלה באייפון שלה, ואמרה "מזל שיש לנו חצי שעה" וחייכה.
"טוב אז בחופש הגדול כינסו אותנו ההורים שלי לשיחה. והודיעו לנו שאבא שלי חולה. סיפרתי לך על האחים שלי? יש לי אח גדול ביב' ואח תאום, ואת 3 האחים הקטנים שלי את ראית..."
"יואוו! יש לך כל כך הרבה אחים! איך אתם מסתדרים?!" אמרה עם מבט צוחק.
"לחברה שלי יש 10 אחים, אבל ההורים שלה משוגעים, הם לא דוגמה..." חייכתי.
"בשבת האחרונה ההורים שלי הודיעו לנו שהם שיקרו לנו, שאמי חולה בסרטן. לא דיברתי איתם עד לפני יומיים, ואז אמי הרגיעה אותי. אפילו התחלתי לתכנן תוכנית את מי אני אשדך לאבא שלי אחרי שאמי תמות." ראיתי שהיא חושבת שאני מגעילה והוספתי.
"את מבינה? אני עברתי כבר את השלב של הרחמים, שלי על כולם ושל כולם עליי, הייתי חייבת לפעול כדי להישאר שפויה, אחרת הייתי בוכה במשך כמה ימים רצופים."
"כל אחד והמשפחה השרוטה שלו..." מילמלה מאי.
"אההה... מסכימה איתך..." השבתי.
פתאום ללא הודעה מוקדמת פרצתי שוב בבכי.
"די חן תירגעי," אמרה מאי וטפחה לי על הגב.
"אני יודעת שהיא תמות, כל המשפחה תתפרק, ואני אצטרך לחבר אותה מחדש. זה יהיה המשימה הכי קשה שלי. כי גם אני אהיה שבורה..."
פתאום הזדקפתי.
"הנה סיפרתי לך, שמחה?! עכשיו את יכולה ללכת לספר לכל החברים שלך!" הטחתי בה.
ראיתי שהיא קצת נעלבה, הפרצוף שלה שידר את זה.
התכופפתי אליה וחיבקתי אותה ולחשתי "סליחה". היא חיבקה אותי בחזרה.
פתאום פתחה ואמרה ״אני מבטיחה לך שאם תרצי זה יישאר אצלי ורק אצלי למעשה אם אנחנו כבר משתחנשות אני גם יכולה לדבר איתך?״
חייכתי אליה והנהנתי בראשי, מוכנה לתת עצות לכל דבר.
*נקודת מבט מאי*
אני לא יודעת מה גרם לי לדבר על זה עם חן. במיוחד עם חן. ובכלל ידעתי שהיא היא תגיד לי מה פתאום! או משהו בסגנון אבל בכל זאת, דיברתי,״את יודעת שאני וגיא חברים נכון?!״
היא הנהנה בראשה. מנגבת את הדמעות.
״ו...אני מרגישה שזה לא זה...לא, אני לא יודעת עם זה זה או לא זה״, אני מתקנת את עצמי,״הבעיה שאני רוצה שאני יוכל גם לדבר עם חבר שלי, שאני אוכל להתייעץ בו, להעזר בו אבל עם גיא...עם גיא זה הכל רק...״
״גופני?״, היא מוצאת את המילה שחיפשתי. כלומר את ההגדרה.
״כן, גופני״, המשכתי,״דיברתי על זה עם מיה, חברה שלי, והיא אמרה שאם נעשה את זה זה יפתור את הבעיות שלנו"
״ומה את חושבת?״, היא שאלה פתאום
״אני לא יודעת״, הסברתי,״זה לא כאילו שהוא דוחף אותי אבל אני יודעת שהוא רוצה ושכל מישהי אחרת הייתה נותנת לו ואז זה שם אותי במצב לא נעים״
״ואת חושבת שאת מוכנה?״
״לא״, הודיתי
״אז אל תעשי את זה״, החליטה
״אבל...״, מלמלתי
״אבל מה?״, היא קטעה אותי,״ את לא רוצה, לא טוב לך תפרדי!״
בחיי שיש משהו בדברים של הילדה הזאת.