לב עיוור-פרק 23

"אתם חושבים שהצלחנו?" שאל אותם.
"כנראה." אמרה אחת מהן.
"איזה כנראה בראש שלך? ברור שהצלחנו!" אמרה השנייה.
"אז זה אומר ש.."
"נכון מאוד! אין יותר מיס עיוורת!" צעק בחגיגיות וכולם מחאו לו כפיים, כמו היה איש חשוב.
"אוייש, איזה חבורה של מפגרים!" רותם דיברה אל עצמה. "לפעמיים בא לי פשוט.."
"לדרוך עליהם ולראות כיצד פרצופם נמעך?" לוקאס השלים את משפטה.
"משהו כזה," אמרה. "אני לא מבינה איך בני אדם, בהנחה שאפשר להגדיר אותם ככאלה, יכולים להיות כל כך.."
"אכזריים?" שוב מישהו השלים את משפטה. "גם אני לא מבינה את זה." המשיכה.
"רוני?" רותם הסתכלה עלייה מופתעת.
"רוני?" לוקאס גם היה נשמע מעט מופתע.
"כן, כן אני יודעת שאתם חושבים שאני פריקית ומוזרה ובלה בלה בלה בלה... אבל אני לא רעה כמוהם." נשמעה כנה. "אני חושבת שמה שהם עושים ממש מזעזע ואילו זה היה עובר עליי אני לא יודעת מה הייתי עושה.."
"רוני!" פתאום מישהו צעק. "בואי תצטרפי אלינו, מה את עושה עם הלוזרים האלה?" זאת הייתה מריסה.
"סליחה?" רותם כבר לא יכלה והשיבה לה. "למי קראת לוזרית?"
"די, זה לא יכול להיות," מריסה השיבה בדרמתיות. "קודם כל עיוורת שלא הבינה מילה ממה שאומרים לה, עכשיו גם חירשת?" העיפה את שערותיה הזהובות אחורנית בתנופה חדה. "אני אגיד את זה פעם אחרונה, מיתרי הקול שלי לא בנויים לחזרות, א-ת-ם ח-ב-ו-ר-ה ש-ל –ל-ו-ז-ר-י-ם !!" צעקה זאת, כך שכולם שמעו, גם המחוננים שישבו בספסלים עם ספרי הפיזיקה העבים. "מובן?!"
"את בנאדם מת!" רותם צעקה, והתקדמה עלייה בצעדי ענק.
"עזבי אותה רותם, היא לא שווה את זה," לוקאס תפס בידה ומנע ממנה לזוז.
"זה לא פייר!" רותם צעקה. "הם כאן, חוגגים להם, נהנים, צוחקים בזמן שניצן גוססת!" היא צעקה זאת.
"גוססת?" רוני שאלה.
"שטויות במיץ עגבניות!" איתמר קבע נחרצות. "איזה גוססת? מתערב איתכם אתכם שמיס עיוורת שלנו יושבת רגל על רגל ו.."
"מה אתה יודע בכלל?" רותם צעקה עליו. "אתה, אתה הבנאדם הכי נבזי שקיים עלי אדמות! אני לא מבינה אותך בכלל, אתה, דווקא אתה אמור להיות בצד של ניצן, ולא ההפך!"
"אני?" נשמע מופתע. "למה שאני אהיה בצד של העיוורת?"
"אתה יודע טוב מאוד למה! אז אל תשחק אותה פני מלאך, כי אתה לא!"
"טוב, יאללה מה את יוצאת על איתמר?" מריסה התערבה. "איזה מצחיקה את," אמרה בצחוק הרשע שלה. "שאיתמר שלנו יהיה לצידה של מיס עיוורת? ממש קורע, עכשיו זוזי לנו מהדרך, אין לנו זמן אנחנו צריכים לתכנן את המסיבה לכבוד, איך נקרא לזה? "הגירוש המוצלח של מיס עיוורת מביה"ס השרון!"
"שלום ולא להתראות!" רותם צעקה אליהם כשהלכו.

*נקודת מבט איתמר*
כשרותם אמרה: "אתה יודע טוב מאוד לָמָה!" לֶמה היא בדיוק התכוונה? הייתכן שהיא יודעת? לא, אין סיכוי! היא לא יכולה לדעת הרי בחיים לא הזכרתי זאת ולא דיברתי על זה עם אף אחד, לא היא לא יודעת! אך, אם זה לא זה, למה היא התכוונה כשאמרה זאת?
טוב, למה זה מציק לי? הרי מיס עיוורת כבר לא כאן, הצלחנו להעיף אותה מביה"ס וכבר אין אף אחד עם מוגבלות בביה"ס הזה.. טוב, שאני חושב על זה, כבר לא יהיה למי להציק, ויהיה דיי משעמם.. טוב, תמיד יש את מריסה.. החתיכת מציקה הזאת, אני כל כך לא סובל אותה. היא נדחפת אליי בכל הזדמנות והייתי רוצה למצוא את ההזדמנות להעיף אותה לכל הרוחות אך בינתיים, נשמור אותה בצד שלי, כי לפי מה שנראה, היא דלוקה עליי מפה ועד להודעה חדשה. טוב, אני מבין אותה, אם אני הייתי בת הייתי מתאהב בעצמי. פשוט, היופי שלי, זה משהו...

-בית חולים-
"איך את מרגישה, אחות קטנה?" רמי הגיע לביקור.
"רמי!" צעקה בקול מאושר. "אני בסדר, איך אתה?"
"אה, את יודעת.. חי!"
"מה, כבר פסח?" היא שאלה.
"כן," אמר. "איך שהשנה הזאת חולפת במהירות.."
"נכון.." נשמעה מעט מדוכדכת. "אז אתה נשאר שבועיים, נכון?"
"אממ.. שבועיים וחצי!"
"יופי!" חיבקה אותו. "עכשיו נוכל לדבר כמה שנרצה!" נשמעה מאושרת.
"ברור!" אמר.

פסח הגיע כל כך מהר, ואני עדיין כאן. לפעמיים אני עוד מאמינה שאצליח לשרוד את המחלה הארורה הזאת, אך לא נשאר עוד הרבה זמן, אני יודעת זאת. לא נשאר לי עוד הרבה זמן, ולכן אני חייבת לנצל את הזמן שנשאר לי. לשמוח, לצחוק, לשיר כמו שבוודאי אמא הייתה אומרת לי לו הייתה כאן.
ניצלתי את כוחותיי האחרונים לפני שנעלמתי. וכל כך שנאתי את עצמי שלא נלחמתי מספיק כדי לא ללכת מכאן. אבל אז, כשהכול היה נראה אבוד, משהו העיר אותי, משהו משך אותי חזרה לחיים, משהו גרם לי שוב לנשום ושוב לחייך...