לב עיוור- פרק 22

1-10-2010 בדיוק חודש שאני נמצאת כאן, בבית החולים.
פתאום נזכרתי ביום ההוא שנכנסתי לאולם המוזיקה בטעות ושמעתי את רותם מדברת אל עצמה. היה משהו שרצתה לספר לי אך היא התלבטה, שמעתי אותה. היום היא תבוא לכאן, אני אנסה לגרום לה לספר לי מה שרצתה לספר, שוב.
"ניצן!" מישהו צעק.
"רותם, באת!" השבתי בצעקה.
"ברור שבאתי, שאני לא אבוא לבקר את אחותי?" אמרה וחיבקה אותי.
"אני שמחה שבאת, לא דיברנו הרבה זמן." צחקתי.
"נכון, זה באמת מרגיש כמו נצח, העשרים וארבע השעות האלה שלא דיברנו." אמרה וצחקה גם, כי רק אתמול הייתה כאן. "שמחה לראות אותך מחייכת." המשיכה.
חייכתי אלייה ואמרתי: "הכל בזכותכם, החיוך הזה יישאר בפניי עד הרגעים האחרונים, מבטיחה."
"אל תדברי ככה, לא יהיו רגעים אחרונים להפך, יהיו רגעים שימשכו וימשכו ולא יגמרו לעולם. יהיו רגעים כואבים, אבל את תעברי אותם באומץ ולא תיכנעי, אנחנו תמיד נחזיק לך את היד. אז אל תדברי ככה." אמרה וקולה היה נשמע כאילו הכל באמת הולך להיות בסדר, כאילו זה יעבור, מהר.
"בסדר," אמרתי. "אני לא אדבר ככה יותר, מבטיחה. אבל, אני לא יכולה להדחיק את ההרגשה הזאת, היא בוערת. היא גודלת יותר ויותר, אני לא יכולה.." נאנחתי.
"על מה את מדברת? איזו הרגשה?" שאלה ונשמעה מאוד מפוחדת.
"ההרגשה הזאת," אמרתי. "ההרגשה הכל כך מוזרה הזאת, זאת שמרגישים בבוא הזמן. אני מרגישה, מרגישה ש.."
"די!" היא כאילו פקדה עליי. "תפסיקי! אני לא רוצה לשמוע, אני לא יכולה לשמוע, די! בואי נדבר על משהו אחר, כן! יש לי משהו לספר לך.."
"בסדר איך שאת רוצה" לא ניסיתי אפילו להמשיך. "יש לך משהו לספר לי? מה?"
"את האמת, זה משהו שרובץ אצלי במוח כבר המון זמן ומאוד התלבטתי אם לספר לך או לא."
"תספרי, מה כבר יכול להיות?" אמרתי בתקווה שתספר.
"אז זהו שזה קשור ל.."
"אבא? רמי? אלייך? או אל הבנות בשכבה?"
"לא.."
"אז?"
"בואי נאמר שזה מישהו ששונא אותך, טוב גם אותי ו.."
"אולי תגידי את שמו?"
"אממ.. זה.."
"ניצן, מישהו מחפש אותך." אבא פתאום קרא בשמי.
"מי זה?" צעקתי.
"זה אני." קול רך נשמע.

*נקודת מבט רותם*
"איזה מזל, טוב שהוא הופיע דווקא עכשיו," רותם אמרה בליבה. "טיפשה שכמותך איך חשבת לספר לה את זה בכלל? את מטומטמת או מה? זהו די תשכחי מהרעיון הזה, את לא מספרת לה. למה מי זה בכלל האיתמר הזה? מה אכפת לך אם הוא היה ככה בעבר, או ככה?" אמרה והשתמשה בתנועות יד משונות למדיי.
..
"רותם?" ניצן שאלה בחשש. "הכל בסדר איתך? למה את מדברת עם עצמך?"
"אני?" אמרה כאילו שכחה שהיא כאן. "אהה, כן כן אני בסדר גמור, שכחתי את התיק שלי למטה, אני אשאיר אתכם לבד." אמרה ופני שהלכה לחשה באוזני: "איזה חמוד הוא בא לבקר אותך, נכון שהוא חמוד?"
"זה בסדר," הוא אמר. "את יכולה להישאר, רק באתי לשאול לשלומה."
"את רואה," היא המשיכה בלחש. "לא רק שהוא בא לבקר אותך גם לא אכפת לו שאני אשאר כאן."
"רותם," שמתי את ידי על פיה והשתקתי אותה. "תסתמי," רמזתי לה. "את רוצה שהוא ישמע?" הצמדתי את שיניי בחיוך ואמרתי.
"שישמע!" היא צעקה.
"אני צריך לשמוע משהו?" הוא שאל.
"לא," אמרתי. ועכשיו אני חושבת שפניי האדימו. "פשוט, כשלרותם יש בעיות בשלפוחית השתן אז היא מדברת שטויות, נכון רותם?" צחקתי.
"כן ברור," הסכימה איתי. "יאללה, בשעה טובה ומוצלחת רותם, אני. הולכת לשירותים." הכריזה וצחקה.
"רגע," אמרתי. "את יכולה להביא לי עוד כרית, לא נוח לי איך שאני."
"כן," אמרה. "קחי, וכשאני אחזור אני רוצה לשמוע," אמרה בלחש.
"את לא תפסיקי אהה?" שאלתי עוד יותר בלחש.
"לא." אמרה.
"אז זה מגיע לך." אמרתי וזרקתי את הכרית.
"אאוץ', זה כאב." הוא אמר.
"אויי, מצטערת.. רותם את מתה!" צעקתי.
"טוב, אני אלך לי לשירותים," ניסתה להתחמק ממני.
"רגע, לא אמרת ששכחת את התיק שלך למטה?" הוא הזכיר לה.
"נכון, התיק!"
"בטח תיק.." אמרתי לעצמי.
"אל תשכחי לספר לי מה שרצית" צעקתי אלייה.
"בטח, אני לא אשכח אל תדאגי, יאללה נתראה עוד.. עשרים דקות?
"אוקיי," אמרתי. "ביי."
"ביי." היא צעקה וסגרה את הדלת.
"כל רגע שעובר איתך, רגש מתגבר שלך, לא נלחם יותר איתך כבר נוגע כבר יודע אותך. כל המילים רק לא סליחה עוד שבילים..." היא נשמעה שרה במסדרונות.
"היא משהו הילדה הזאת אהה?" אמר וצחק.
"כן, משהו משהו.." אמרתי נבוכה.
"אז.. מה אתה עושה כאן?"
"אממ, באתי לראות מה שלומך." אמר. "תגידי, את אוהבת שוקולד?" שאל.
"אממ.. כן," עניתי. "למה?"
"יופי, כי הבאתי לך קופסה שלמה של שוקולדים, בתיאבון!" אמר והניח אותן בין ידיי.
"תודה, אבל הרופאים אסרו עליי לאכול כל דבר שיש בו יותר מדיי סוכר, והם הדגישו את ה- שוקולד, אז.."
"באסה, טוב לא נורא נוכל לאכול את כל קוביות השוקולד האלה כשתבריאי.."
"למה אתה דואג לי?" שאלתי אותו ישירות כי את האמת? לא הבנתי מדוע ללוקאס אכפת ממני? "הרי אתה לא מכיר אותי." המשכתי.
"אני לא מכיר אותך?" שאל בפליאה. "ברור שאני מכיר אותך, אָת ניצן. זאת שאוהבת את הים, את הצבע הכחול, את הספגטי, מוזיקה אנגלית, בעיקר טיילור סוויפט ואבריל לאביש ו.."
"חחח זה לא אבריל לאביש זה אבריל לאבין ואני מבינה שרותם טיפלה בעניין הזה של "מידע על ניצן" נכון?"
"רותם? מָ-הָהה מָמָ בִּ-בכלל לא," אמר בגמגם.
"טוב, נגיד ש.." אמרתי. "אבל, בכל אופן למה שמישהו כמוך יבוא לבקר עיוורת חולת סרטן? ועוד אותי, את ניצן, זאת שכולם שונאים?"
"אל תגידי את זה, אף אחד לא שונא אותך ואכפת לי ממך, ברור שאכפת לי ממך. אָת, אָת לא יודעת את זה אבל כל השנים האלה הייתי מביט בך מרחוק והיית נראית כל כך שֶלֶוָוָה, לא נתת לשום דבר להסעיר אותך, אופטימית כל כך וזה מה שאני חושב שמשך אותי אלייך, כשהרגשתי כעס או זהם או כל רגש אחר שמתפרץ אצלי מאוד בקלות הייתי מחפש אותך בעניי ומביט בך וכך הייתי נרגע, אָת היית גלגל ההצלה שלי.."
"איך זה ייתכן?" הייתי מופתעת. "אתה אמור לשנוא אותי, בדיוק כמו כולם מבית הספר הזה. אסור, אסור לך לדבר איתי בכלל, אם מישהו מהם ידע שאתה מדבר איתי, אז בגללי הם ינדו אותך מהחברה, בדיוק כמו שהם עשו לרותם, תלך מפה!" פקדתי עליו. "אני לא רוצה שבגללי אתה תרגיש את כל מה שאני הרגשתי כל השנים האלה, תלך!"
"אני לא הולך, יש לי עוד הרבה מה לומר לך.."
"אתה לא מבין שהם שונאים אותי?" שאלתי מיואשת. "הם, הם ישנאו גם אותך וירמסו אותך רק בגלל שאתה מתיידד איתי, עם העיוורת המסכנה או כמו שהם מכנים אותי -"מיס עיוורת"
"את חושבת שאכפת לי מהם בכלל?" כמעט צעק. "הם סתם חבורה של מטומטמים שלא רואים כלום מלבד את עצמם, אכפת לי ממך לא מהם." הניח את ידו על כתפי.
"באמת אכפת לך ממני? אתה באמת לא שונא אותי?"
"ברור שאכפת לי ממך, אחרת מה אני עושה כאן בבית החולים?"
"מצטערת, פשוט קשה לי לבטוח באנשים שבאים מבית הספר הזה, אני כבר רגילה לכל העלבונות למיניהם ו.."
"זוכרת את היום ההוא שבאתי אלייך?"
"אממ.. כן, אני חושבת.. כן, כן אני זוכרת שנתת לי את הז'קט שלי."
"כן, וזוכרת מה שאמרתי לך?"
"כן, אני זוכרת ואני שמחה שאתה באמת בן אדם כזה.." חייכתי.
"זמן מנוחה," אבא צעק מבחוץ.
"טוב, אז אני אלך.."
"רגע," אמרתי.
"כן?"
"בבקשה אל תספר לאף אחד שאני נמצאת כאן, אני לא רוצה שתהיה להם עוד סיבה לרדת עליי.."
"אל תדאגי אני לא אספר," אמר בקול כל כך רך. "להתראות."
"לוקאס?"
"מה?"
"תודה," אמרתי ונאנחתי.
"אין על מה," השיב. "אני שמח שאני יכול איכשהו לעזור.."
חייכתי אליו ואמרתי: "אני מקווה שעוד נתראה.."
"נתראה," אמר. "ביי בינתיים.."
"ביי" אמרתי.

כל כך מוזר, חשבתי לעצמי אחרי שהוא הלך ונרדמתי חבוקה עם קופסת השוקולד שהוא הביא...