להיות שייכת לך- פרק 3

בבוקר התעוררתי מוקדם מהרגיל. החטפתי מבט לשעון שעל הקיר- חמש וחמישה לפנות בוקר.
וואו, אף פעם לא קמתי מוקדם כל כך. עבר בין מין זרם חשמלי שהקפיץ אותי ממקומי. הלכתי לחדר האמבטייה הקטן שהיה צמוד לחדר שלי והבטתי במראה ברגע שנכנסתי, דבר שאני עושה באופן קבוע, והייתי המומה מדי, פערתי את פיי בתדהמה.
הוא עמד שם, יפה מתמיד, עיניו החומות התחננו לפניי שאגיע לשם, ביקשו רחמים, כמו כלבלב קטן.
שמעתי קול קטן בוקע מין המראה "בואי" ממש חלש שבקושי שמעתי אותו. התחלתי לקרב את ידיי למראה עד שקולה של הילה נשמע מן פתח הדלת, קורא בשמי.
מיד רצתי למיטתי אבל אז כבר הילה עמדה שם, משלבת את ידייה בכעס.
"את יודעת שלפי חוקיי המוסד אסור לצאת מהמיטה בלי אישור שלי!" קראה הילה ואני הייתי מבולבלת ולא עניתי, איך היא ידעה בדיוק שאני קמתי והלכתי למראה, היא הרגישה את זה איכשהוא?. "אני מצטערת הילה" אמרתי בלי לחשוב פעמיים והיא רק עשתה פרצוף של "האם להאמין לה?" "הממממ... אני אשקול איזה עונש לתת לך ובינתיים תיכנסי למיטה ואל תזוזי ממנה אפילו סנטימטר אחד!" היא הלכה לכיוון היציאה ואז היא נעמדה בפתח הדלת וקראה "אפילו סניטמטר אחד!" והסתלקה משם כאילו לא הייתה שם.
~~~
בזמן שהתלבשתי, חשבתי עליו ועל החלום המוזר שהיה לי. נדמה היה שהתאהבתי בו, אבל מיד סילקתי את המחשבה הזאת מראשי לפניי שהיא תכבוש את כל מוחי עד שלא אוכל להשתלט עליו.
גרבתי את הגרב השחורה שלי עם נקודות לבנות והכנסתי את כפות רגליי לתוך נעליי הסירה שלי והלכתי לשיעור הראשון, לקחתי את הילקוט שלי ומיהרתי ללכת.
~~~
השתוקקתי לראות אותו.
בכל השיעורים חשבתי רק עליו ואפילו ציירתי במחברת לבבות ואז כשמר הנדרסון תפס אותי מציירת, הוא פשוט סטר לי וכתב לי על דף את העונש שלי - בלי ארוחת ערב יומיים -. עכשיו אני אדע שמעכשיו והלאה אני אוכל יותר צהריים כדאי שהבטן שלי לא תתחיל לקרקר בערב.
כשיצאתי מהשיעור של מר הנדרסון מיהרתי ללכת לארוחת הצהריים אבל אז שלי דחפה אותי והפילה אותי לצד. כאב פילח את זרועי, תפסתי את יידיי וייבבתי מכאב, אבל אז מיהרתי לקום ולהמשיך ללכת שלא ייצחקו עליי, ככה אלה החיים במוסד.
~~~
במקום הארוחת ערב אלייה הייתי צריכה ללכת, ישבתי על יד שולחן הכתיבה הקטן שהייתי בחדר שלי וכתבתי מכתב לדודה לייה:
"דודה לייה היקרה שלום,
כשקראתי את המכתב שלך הייתי בהלם, וגיליתי דיי הרבה עליי ועל הוריי, ואני משתוקקת כבר לצאת מהכלא הזה, כעונש אני לא אוכלת ארוחת ערב!. אני מאוד מתגעגעת אלייך דודה לייה, ואני רוצה לחבק אותך ולשוב אל החיים שלי שהיו לי, ובמיוחד להוריי שאולי לא אראה אף פעם.
מה שרציתי לשאול אותך זה ש... מה לעשות אם אני מאוהבת במישהו לא מציאותי? שהוא בחלומות שלי אבל הוא נראה כל כך אמיתי, ואת שמו אני יודעת, כאילו ידעתי תמיד, קוראים לו אריק, הו מה אני אעשה, דודה לייה היקרה?
ממני,
מאי"
ואז אספתי את הכסף שהיה על השולחן שלי והלכתי לשים את המעטפה בתיבת הדואר היחידה שיש לנו במוסד, וקיוויתי שהיא תגיע במהירות האפשרית לדודה לייה.