נערתי החוצפנית!

יש לי הקדמה קצרצרה לפני שאני כותבת את הסיפור,:
אני התחלתי לכתוב את הסיפור הזה לא מזמן,ואני מתלבטת אם הוא שווה המשך.
אני לא סגורה עליו,אזאשמח אם תגידו לי מה אתם חושבים.
פשוט,אני כותבת אותו הגוף שלישי ונראה לי שזה יוצא לי
קצת מע'פן.חחח...אז תגידו את האמת !!!!!!!!!!!
-אני אתחיל..-


"בֶל"
בל התלבטה לרגע מה עליה לעשות,האם לברוח או להמשיך לעמוד.
"שלא תעזי לברוח" קולו של המוכר נשמע עצבני במיוחד!
בל הסתובבה באטיות לכיוון המוכר והורידה את כובע הברדס מראשה.
"תחזירי את זה למקום,מייד" פסק המוכר והמשיך לעקוב במבטו אחר כל תנועה של בל.
"אני מצטערת" אמרה בלנובלית ברירה החזירה את השרשרת היקרה למקומה.
בל הייתה נערה שובבה ונמרצת,ובנוסף לכך, היא הייתה מיוחדת ביופיה ששבה לב כל רואיה,לא היה אדם שלא השתומם לראה זיו פניה.
בל היתה יתומה מאב ואם. אביה נפטר כשהייתה בת אחת עשרה,כשנה אחרי שנולדה אחותה הקטנה.
אמה של בל נפטרה שנתיים לאחר פטירת האב.
כולם הכירו את בנות משפחת סוקרה,הן היו יופות כ"כ ,שנדמה היה שהן מקרינות אור וזוהר.
אנג'ליקה-אחותה הגדולה של בל,דמתה לה מאוד. ואילו אמנדה-הצעירה ביותר,הייתה יוצאת דופן ביופיה שלה,שיערה היתה בהיר ועיניה כהוות,לעומת אחיותיה,אנג'ליקה ובל, שעינן היו בהירות אך שיערן כהה.
" אם תנסי לגנוב ממני עוד פעם אחת אני אודיע לממלכה!!" איים המוכר כשראה את הפרצוף המזלזל ששלחה אליו בל.
" מה תודיע לממלכה?" נשמע לפתע קול מפתח החנות.
בל והמוכר קפצו על מקומם בבהלה.
" או, המלך, בבקשה הכנס..." נבהל המוכר כשראה,לא אחר אם לא המלך בכבודו ובעצמו.
"זה בסדר, ידידי ,אין צורך להבהל" השיב המלך ונכנס אל פנים החנות.
המלך היה אדם מאוד טוב ומתחשב..טוב,לא סתם כל הממלכה העריצה אותו.
"מה רצית לספר לממלכה..???" שאל המלך אלהנדרו כשהישב על הכיסא שהציע לו המוכר.
"לא,זה שום כלום..." מלמל המוכר. הוא לא *באמת* התכוון לסבך את בל הצעירה ,לא ולא,הוא בחיים לא ילשין על משהוא לממלכה.
"אני מתעקש" אמר המלך ופזל לכיונה של בל שקדה קידה לכבודו.
שררה שתיקה לכמה שניות.
"הוא רצה להגיד לממלכה ש*אני* גונבת לו דברים מהחנות" ענתה בל ,היא הרגישה חייבת למוכר על שגרמה לו להכנס למצב הזה.
המלך התבלבל לרגע,שכך נערה פשוטה תודה בפני מלך שהיא נסתה לגנוב?. אלהנדרו בקש ממנה שתתקרב מעט,הוא היה מעונין לראות את פניה של הנערה הנועזת שעומדת מולו.
בל פסעה בצעדים נחושים לכיונו של המלך. עכשיו המלך יכל לראות אותה בבירור,הוא עצר את נשמתו,מימיו לא פגש נערה כ"כ יפה.
" מדוע עשית זאת"? שאל לבסוף המלך.
"בגלל.." בל לחשה.
"דברי בקול רם" פסק המלך.
"בגלל שאני חייבת לגנוב-אם אני רוצה לשרוד..." אמרה בל בקול. כבר ציינתי מקודם שבל היא נערה חצופה ונועזת...-עוד סיבה לכך שכולם הכירו אותה.
"ואם תגנבי,זה יעזור לך?" הקשה עליה המלך.
בל הסתכלה עליו כאל אדיוט מושלם.
"בטח...כבר אמרתי שמזה אני שורדת.."
"את יודעת ש*אסור* לגנוב."
"אני יודעת"
"ובכול זאת עברת על גניבה"
"כן,אני רעבה,אין לי הרבה ברירות"...השיבה בל.
"תדברי אל המלך בכבוד" לחש המוכר לאוזנה של בל כשראה את הטון המזלזל שבו בל מדברת אל המלך.
"מה שמך?" המלך התאפק שלא לכעוס על הנערה.
"בל"
"בל,בסדר,את צריכה לשלם על מעשייך.."
"מה? לא! בבקשה לא, אני לא יכולה להכנס לחובות עכשיו" יללה בל.
"אל תכנסי בדברי,בל" ציוה המלך.בל השתתקה מייד.
"את צריכה לעבוד כדי להרויח את הכסף"גער בה המלך.
בל השפילה את מבטה.
"היכן את גרה?" שאל המלך. בל מסרה לאלהנדרו את כתובת מגוריה והמלך כתב אותה על קלף.
"למה אתה צריך את הכתובת שלי?" שאלה בל בחוסר הבנה כשראה את המלך מגלגל את הגלף ומכניס אותו לכיס מכנסו.
"את נערה חצופה. תדברי אלי בגוף שלישי,אני לא חבר שלך"
בל נחרה בבוז ומייד התחרטה על כך.
"תיהיי מוכנה אחרי השקיעה"אמר לה אלהנדרו וציווה עליה לצאת מהחנות ולחזור הבייתה. בל יצאה מפוחדת לבחוץ.
השומרים של המלך חיכו למלך על יד הסוסים שלהם ודיברו בניהם. כשראו את בל,נסו לפתוח איתה בשיחה אך היא הייתה סהרורית מידי בשביל לנהל שיחה.
בל פתחה את דלת בייתה בעוצמה כ"כ חזקה- שהיא השמיעה חבטה עזה.
"הולכים להרוג אותי" יללה בעודה נשארת לעמוד מחוץ לביית.
ראשם של אחיותיה וסבה הציצו מפתח המטבח. "הבהלת אותנו" מלמל סבָה של בל.
בל נכנסה פנימה,סגרה אחריה את הדלת ורצה למטבח.-(שם ישבו אחיותיה ותיקנו את שימלתה של בל שנקרעה שבוע שעבר כשתפסה מעל לגדר של הרפת ו.... טוב,אני סוטה מהנושא,את הסיפור הזה נשאיר לפעם אחרת..)
"הם הולכים להרוג אותי" אמרה שוב והחליקה למצב ישיבה על ריצפת העץ.
"מה עשית הפעם?" שאלה אותה אנג'ליקה שהייתה שקועה ותיקון השמלה.
"המלך,המלך תפס אותי"
"מה?" שאלו שלושת הנוכחים יחד.
בל ספרה להם בקצרה מה עשתה,איך התחצפה אל המלך,ואת זה שהוא בקש ממנה את כתובת בייתם.
"בטח הוא רוצה להוציא אותך להורג.." אמרה אמנדה הקטנה בפחד.
"תודה רבה אמנדה,יש לציין שאת ממש מנחמת אותי"מלמלה בל .
"לפחות עכשיו תלמדי להפסיק להתחצף" אמר לה סבה-חוליו,ולקח שאיפה גדולה מהמקטרת שאחז ביידו.
"סבא! אני אהיה מתה! אני לא אהיה קיימת בשביל להתחצף"
אנג'ליקה צחקקה," בשביל להפסיק להתחצף" תקנה אותה.
"תפסיקו להתבדח,כל הענין הזה בכלל לא מצחיק" התעצבנה בל.
אנג'ליקה גלגלה עיניים,"בל,תרגעי,המלך הוא אדם טוב,הוא לא יעשה לך משהו רע"
"כן,בטח" יללה בל והתחילה לבכות על מר גורלה.
"או שפשוט תעשי לו עיניים,זה מספיק" השתעשעה הקטנה וצחקה לעצמה.
"רק על זה הוא יהרוג אותה.." מלמל חוליו והוציא מפיו עננה מחניקה.

בשעה שש בערב הרוחות סערו בבית משפחת סוקרה. אפשר לומר שדי שכחו את מה שהיה בבוקר, יותר עינין את כולם ההכנה לקראת ארוחת הערב,חוליו לא הסכים לוותר לנכדות שלו על שום ארוחה.
אנג'ליקה חתכה סלט,חוליו טיגן דגים שדג אתמול בבוקר,ואמנדה עשתה לכולם חור במוח עם השירים שלא הפסיקה לשיר...
אתם שואלים איפה בל..??
זו השעה ' הקדושה' של בל באמבטיה,אסור לאף אחד להפריע לה להתיחד עם המיים החמים וסבון הגוף..
באמצע כל ההכנות נשמעו דפיקות חזקות על דלת ביתם, אמנדה מהרה לפתוח את הדלת לשתי חילים גדולי מימדים שעמדו בפתח.
"באנו לקחת נערה בשם בל" אר אחד החיילים בקול קר ואטום.
עיניה של אמנדה נפערו," אתם באמת הורגים אותה?"
החיילים נשארו לעמוד בפתח עם מבט רציני. אמנדה לא התאפקה ורצה אל פנים הביית,או יותר נכון-לאמבטיה.
"בל,בל" היא הייתה נסערת.
"עופי מפה..." צרחה לה בל והחלה להתיז על אחותה הקטנה מיים עם קצף.
אנג'ליקה,שלא הבינה על מה כל המהומה מהרה לחדר האמבטיה,אך בדרכה לשם עברה על-יד הדלת.
"כן?" שאלה מבולבלת כשראתה שני חיילים עומדים בפתח ונראים עצבניים במיחוד.
"וואו,את ממש יפ- - - " החייל היה ממשיך לדבר לולא חברו היה מכניס לו מרפק לצלעות.
"באנו הנה לקחת את בל" תיקן את עצמו החייל.
"לאן?"שאלה אנג'ליקה במבט חתום.
"אנחנו רק הצטוונו לקחת אותה לארמון.." ענה החייל.
"בל לא הולכת לשום מקום" אמרה אנג'ליקה בעצבים וטרקה בפניהם את הדלת,אך החיילים פתחו אותה בלי לשאול שאלות ונכנסו פנימה.
"איפה היא?" שאלו בקול ונסו לגבור על הצרחות של אמנדה ובל שבאו מכיוון האמבטיה.
"אמרתי לכם שאתם לא לוקחים אותה,עכשיו עופו החוצה" צרה עליהם אנג'ליקה,אך לא נראה שהצרחות שלה הועילו.
גם כשחוליו דיבר עם החיילים הם לא היו מוכנים להקשיב.
לפתע הופיעה בל בסלון כשלגופה יש רק מגבת זעירה.
" מה לעזאז- - -???" שאל אחד החיילים כשהבחין בבל היפיפיה .
"זאת בל?" שאל החייל השני והתפעל מיופיה.
"אז אמנדה לא שיקרה" מלמלה בל לעצמה.
"לכי להתלבש,עכשיו" פקדה עליה אנג'ליקה.
בל המבולבלת פנתה לחדרה,אלא שאז באו השומרים ותפסו אותה בשתי ידיה.
"תרגעו,אני אבוא איתכם,רק תנו לי להתלבש" צעקה בל כשהם משכו אותה החוצה.
בתוך הביית הקטן התחוללה מהומה.אנג'ליקה לא הפסיקה לצעוק על החיילים,חוליו דבר לעצמו על כמה שהם מרוצים מזה שבל לא הספיקה להתלבש,אמנדה הקטנה עמדה באמצע המהומה והחלה לבכות בקולי קולות,ובל...בל נסתה להכות את החיילים ולברוח לחדרה על-מנת להתלבש.
לבסוף..כמובן, הצליחו השומרים לגבור על בל והם הכניסו אותה לכרכרה שחכתה להם בחוץ.


**** מרוב שאני עייפה,אין לי כח לקרוא את הפרק ולבדוק שהעתקתי אותו כמו שצריך,
האמת שבמחברת כתבתי המשך-והוא יותא מעניין,אבל אני רק רוצה שתכתבו את דעתכם..
כאילו..איך התרשמתם מהסיפור..***