נרקיס_ קטע 3

בלה.

במדרחוב הירושלמי, שעות בין הערבים. השמש שולחת קרנים אחרונות, נאבקת בחשכה שמאיימת לעטוף את העולם.
ילדה ג'ינג'ית מעט מגושמת הילכה לה בין האנשים הטרודים בעולמם.
ילדה עם עניים ירוקות בוהקות מסקרנות. היא התבוננה לכל עבר, לועסת מסטיק שאתמול כבר עבר לו הטעם.
היא אהבה מסטיקים כאלה, בלה שמרה אותם בכוס ליד המיטה במשך שבוע לפחות.

היא נעצרה בסוף המדרחוב יושבת על מדרגות כניסה לבנק גדול. זה נראה לה מקום חשוב, אז היא החליטה לשבת שם. רגליה הקטנות היו עטופות בגרביון שפעם היה לבן, בנעליה הוורוד נראה מבעד לשכבות של לכלוך. לבושה הייתה בחצאית אדומה וחולצה כחולה, והיא לקחה מביתה מעיל מנופח כנגד הקור. המעיל לא ממש התאים לה הוא היה של אח שלה. בכיסה נשארו עוד עשרים שקל. לא הרבה אבל היא ידעה שאסור לה לבזבז אותם, כי אחרת היא לא תוכל לחזור הביתה.

אמא שלה אף פעם לא שאלה אותה לאיפה היא הולכת, אביה לא היה מספיק בבית כדי שיהיה לו איכפת. אז היא לקחה מהתיק של אמא שלה חמישים שקל. בששה עשר שקלים היא השתמשה כדי להגיע לירושלים. היא הסתובבה בעיר ונהנתה מהחופש ומהנוף שנגלה לה.

ואז היא עברה ליד דוכן של בורקסים. הריח המשכר הביא אותה לשלוח יד לכיסה ולהוציא משם כסף.
היא פנתה אל המוכרת בבגד בחולצה אדומה
"תוכלי בבקשה להביא לי בורקסים עם גבינה?"
הנערה התבוננה בה רגע ושאלה עם חיוך מאולץ. "באיזה משקל?"
"לא יודעת היא ענתה" מספיק בשביל עשר שקלים"
הנערה בחולצה האדומה הביאה לה כמה בורקסים. ונתנה לה.
"בתאבון, ותודה שקנית אלנו" אמרה עניינית.
"בבקשה" ענתה בלה בקולה הילדותי.
תמיד אמרו לה שהיא נימוסית, כלומר, כולם חוץ מהוריה.

היה נעים לה בבירה הקרירה, השמש שקעה בעצלתיים תחת מעטה הבניינים והאור נמוג. משאיר אחריו אויר צלול ונקי. צבעים הנמשכים מסגול כהה עד לארגמני בהיר קישטו את כיפת השמיים נותנות סיום משכר ליום מוצלח מאוד מבחינתה. היא המשיכה לשבת שם עסוקה מאוד במחשבותיה הרציניות, מידי פעם שולחת יד לעבר שקית קטנה מנייר עם כתמי שמן בצדדיה ושולפת בורקס. נוגסת ביס קטנטן כדי לשמור גם לאחר כך ומכניסה חזרה.

בערב המקום שבו ישבה שינה את פניו. תיירים נעלמו מן האופק ונערים התחילו זורמים אל הכיכר. צבעים של בגדים וריחות הקיפו אותה. צחוק של נערות מתגלגל בין קירות הבתים וקריאות נרגשות של חברים שנראה כאילו לא נפגשו המון זמן.

היא אהבה את זה.

חבורה של דתיים עם כיפה לבנה גדולה בחרו להם מקום מרכזי והתחילו לרקוד לצלילים קיצביים. משרים סביבם אווירה של חג וחוסר דאגה. בנות יושבות על המדרגות לידה סיפרו אחת לשניה איך היה עם הבחור ההוא, וכמה לק צריך למרוח ובכמה שכבות. בלה נהנתה ממגוון צורות החיים שכה הייתה זרה לה. לא היה לה שעון כדי לדעת שעבר הזמן, הרבה זמן. החבורות לאט לאט התחלפו בנערים צועקים, שיכורים.

היא התחילה לפחד.

פתאום הגיע בחור, עם משקפיים ואצבעות ארוכות.
"מה שלומך, ילדה?" הוא שאל בקול עדין
"אני בסדר, תודה רבה. מה שלומך?" היא ענתה
"בסדר, את רוצה אולי ממתק? יש לי ממתקים טעימים מאוד" הוא שאל, ברק משונה הופיע בעניו המצומצמות
היא רצתה לענות בנימוס כהרגלה אך משהו בו הרתיע אותה, היא היססה מעט.

לפתע דמות נעצרה מעליה. מעיל שחור ארוך, פנים רציניות וארוכות. "היי, אני מכיר אותך. מה אתה עושה כאן? אתה רוצה לזוז מכאן" האיש הזה הדגיש את המילה רוצה בצורה כזו שהבחור עם המשקפיים נרתע מעט. הוא קם והלך ללא מילה נוספת.

היא התבוננה על הבחור הרציני.
"ומי אתה אדוני?" שאלה בקול
"את יודעת שהיית בצרה גדולה? טוב שאני מכיר פה כמה אנשים. הם טילפנו אלי." ענה הוא בקול מלא דאגה כנה.

היא התבוננה בו עכשיו בתשומת לב יתרה. הוא נראה כבן שלושים, קימטי הצחוק בזווית פיו היו מודגשים יותר מאשר קמטי הדאגה בין גבותיו. לבושו היה מוקפד ומגוהץ, ללא קמט בחולצה. החולצה הייתה בצבע השמנת, מכנסיו בצבע כחול כהה מה שהיא חשבה בהתחלה למעיל שחור היה למעשה בלייזר שהגן על כתפיו הרחבות. עמידתו לא הביעה פחד או חשש מהבאות, אולי קבלה של הדין מלמעלה, ללא ספקות.

כך היא הכירה את אבא שלה, זה שבערבות הימים יאמץ אותה באופן סופי ויגרום לאמא שלה ולה הרבה מאוד אושר.

עכשיו עומדים בדירה שני אנשים לא נחמדים. הם צעקו באמצע הלילה, רצו את הכסף שלו, התחילו להתנהג ממש לא יפה. הם אפילו קיללו. ואז כשהיא כבר לא יכלה להסתתר מתחת למיטה יותר היא ראתה איך הם זרקו את אבא שלה מהחלון, היא ראתה את זה. היא צעקה להם לעזוב אותו, שהוא טוב. אז הם קשרו אותה לכיסא. עכשיו הם מסתובבים בבית שלה, מחשבות של כעס הסתובבו בראשה הקטן. אם היא הייתה מכירה את המילה נקמה היא הייתה חוזרת עליה כמו מנטרה קדושה, עצם המילה מביאה איתה כוח.