שבילים - פרק 1 חלק ד'

ליסה בחנה את הדירה הקטנה, שלא כמו ביישוב הקטן, הייתה קטנה מדי לדעתה. לא הייתה להן מרפסת או חצר שהייתה יכולה להשקיף מהן החוצה. הדרך היחידה שלה להסתכל החוצה הייתה מחלונות הדירה. היא נאנחה כשעברה על הדירה במבטה.
"מה את חושבת?" שאלה הדס בהתרגשות ואז התחילה לפרק ארגזים. "אני חושבת שנבלה פה. מה דעתך?"
"זה.. נהדר אמא" ענתה ליסה ולא הוסיפה. למעשה, היא שנאה את הדירה עוד לפני שנכנסה אליה אבל היא לא התכוונה להיות זאת שתהרוס לאמא שלה.
"את רוצה לעזור לי?" שאלה הדס והביטה בליסה, מחזיקה תליון משונה. "עם מה את משחקת שם?" שאלה והתקרבה. היא בחנה את התליון.
"זה סתם" מיהרה ליסה לומר והחביאה את התליון מאחורי חולצה ה-T הקצרה שלבשה.
"אהה" אמא שלה חייכה במסתוריות "הבנתי ממי זה"
ליסה הרגישה שהיא מסמיקה עד שורשי שערותיה אבל לא אמרה כלום.
"אז..." אמה חייכה אליה והתיישבה ליד הארגזים, "את עוזרת לי או מה?"
"אני חייבת?" התלוננה ליסה ובחנה את הארגזים וחשבה על כל השעות שתעביר עכשיו בסידור החפצים שבפנים.
"את לא חייבת" ענתה הדס. ליסה שמעה את קולה של אמה, משהו נשמע לה שבור. היא לא יכלה בדיוק לעלות על הנימה שבא נאמרו הדברים. במקום לומר עוד דבר נוסף ליסה התיישבה וקירבה אליה את אחד מהארגזים.
"נגמור מהר יותר יחד" אמרה כשראתה את אמה מביטה בה. היא ראתה שאמה מחייכת והרגישה שעשתה את הדבר הנכון. 'את חייבת לתמוך באמא שלך' שיננה לעצמה שוב ושוב 'את הדבר היחיד שמחזיק אותה... כרגע'
כרגע.
עברו לפחות שלוש שעות לפני שרוב החפצים היו במקומם, הן היו מהירות, תאמינו או לא.
ליסה בחנה את הדירה אחרי שהניחו את החפצים במקומם. אמה התעקשה שהיא לא תכנס לחדר שלה עד שהיא תגמור לסדר שם. ליסה לא ראתה את החדר שלה, כל אימת שהתקרבה לשם אמה הייתה מסלקת אותה ואז פורצת בצחוק. גם ליסה צחקה.
למעשה, זה הצחיק אותה שכל פעם שהתקרבה אל החדר שאמור להיות חדרה אמה הייתה מסלקת אותה ואז פורצת בצחוק. היא אהבה לראות את אמה מחייכת.
"זה יעשה לה רק טוב" אמרה לעצמה כשישבה על הספה, בסביבות השעה שמונה בערב. אחרי שעשתה חשבון נפש עם עצמה.
"מה יעשה למי רק טוב?" שאלה הדס ונכנסה אל הסלון הקטן
"לחזאית" ענתה מהר ליסה "מפטרים אותה אז אמרתי שזה יעשה לה רק טוב"
"אם את אומרת" פרצה הדס בצחוק. ליסה חייכה חיוך מהוסס. היא חייבת להבין שעכשיו אמה תשמע אותה, לפחות עד שהיא תשיג עבודה.
"אם כבר מדברים על עבודה.." אמרה ליסה בנימה הכי אגבית שהצליחה לגייס "מצאת משהו לעבוד בו בינתיים?"
"לא משהו גדול" ענתה הדס "אני אמלצר פה באיזור"
"תמלצרי?" שאלה ליסה בחוסר אמונה "למה שלא תלכי ללמד?"
אמה הייתה מורה בכפר מרדכי והיא נהנתה להיות מורה. היה נראה לליסה מוזר שאמה לא תעשה את מה שהיא אוהבת. היה לה חבל.
"כרגע אין לי איפה ללמד" הדס השיבה והתיישבה לידה על הספה הקטנה "בעוד שבוע יש לי ראיון עבודה. עד אז... מי יודע?"
"העולם יכול להשתנות ואנשים יפסיקו לזהם את הסיבה?" הצעתי בצחוק.
הדס פרצה בצחוק והסיטה שיער אל מאחורי אוזניה של ליסה. "אם זה היה קורה אולי פשוט כולנו היינו חיים בשלום, לא היו מלחמות והמשפחה של אבא שלך..." היא השתתקה והשפילה את מבטה. ליסה ידעה איך היא הייתה גומרת את המשפט. "המשפחה של אבא שלך הייתה מקבלת אותנו". זה מה שהיא רצתה לומר אבל לא העזה. בשבילה זה היה חלום רחוק, רחוק מדי. "אבל את..." חייכה הדס והתנערה ממצב רוחה הרע.
"אני?" שאלה ליסה בחיוך
"הולכת לבית ספר חדש" חייכה הדס
"ולמה זה דבר טוב?" שאלה ליסה ולא שמחה פתאום. לא לשבת ליד דין ומאיה בהפסקה. בלי לרוץ במעגלים כשהמורה דור צועק עליה שהיא איטית למרות שרצה מהר והוא ידע את זה, לא ללמוד היסטוריה עם המורה סיגל. הכל יראה לה פשוט מוזר מדי.
"אוי ליסה" אמה הצמידה אותה אליה.
"מתי אני מתחילה ללמוד?" שאלה ליסה בחשש מסוים.
"ממחר אם תרצי" ענתה הדס "ברגע שתחליטי שאת מוכנה"
ליסה כל כך שמחה לשמוע את המשפט הזה 'ברגע שתחליטי'. אם אמה הייתה שמה אותה מחר בבית הספר הסיכוי שהייתה שורדת היה קלוש.
"עוד יומיים או שלוש?" שאלה הדס כשבחנה את ליסה. ליסה הנהנה, עד אז היא תתחיל להתרגל לסביבה, לאנשים, ואז היא תהיה מוכנה לצאת לבית ספר חדש. עד כמה שהיא תוכל להיות מוכנה.
ליסה שלחה מבט לכיוון מה שאמור להיות החדר שלה. "מה נסגר עם החדר שלי?" שאלה
"הוא עוד לא מוכן" ענתה הדס "אני מחכה למישהו שיביא לי את הצבע הדרוש"
"צבע?" שאלה ליסה ובחנה את מבטה המסתורי של אמה, הוא היה בנוסף למסתורי גם ערמומי משום מה. מה אמא שלה מתכננת?
"אולי תצאי קצת?" שאלה אמה בחיוך "תסתובבי פה באיזור"
"בטח" ענתה ליסה ואז הביטה בפלאפון שלה שמונח על השולחן "אני חייבת...?"
"כן" הדס הנהנה "אנחנו לא בבי.. כלומר, זה מקום שאת עוד לא מכירה"
"אנחנו לא בבית" אמרה ליסה בשקט "זה מה שהתכוונת לומר. ואני יודעת שזה נכון"
"ליסה...." היא התרוממה
"ביי אמא" היא אמרה ותפסה את הפלאפון. היא פתחה את הדלת, שלחה מבט אחרון אל אמה ויצאה החוצה.
ליסה בחנה את הדלת של הדירה שלהם, הן גרו בבניין עם חמישה או שישה קומות. הדבר היחיד שהיא אהבה בזה זה הנוף כיוון שהן בקומה הרביעית. וגם אז הכל בניינים.
לאיפה היא תוכל ללכת?
היא הביטה שוב בדלת הדירה הקטנה ושקעה במחשבות.
ליסה קפצה כשהרגישה יד על כתפה, היא הסתובבה במהירות. הנער שאחז בכתפה לרגע נרתע ממבטה המפוחד אבל אז חייך חיוך נעים.
ליסה בחנה אותו. היה לו שיער בלונדיני ועיניים כחולות (איך לא?). הוא היה די גבוה ושריריו היו בולטים מתחת לחולצת ה-T שלבש, 'הוא כנראה מבלה בחדר הכושר' חשבה והתרחקה ממנו. היא לא אהבה את הבנים האלו שמתאמצים להרשים בנות, בדרך כלל הם היו רדודים וחסרי כל עניין במי שהיא באמת. בדרך כלל ליסה בכלל לא הבינה בנים. היה רק מישהו מיוחד אחד, אותו היא תמיד הבינה. והוא תמיד הבין אותה.
דין.