שבילים - פרק 1 חלק ב'

"חזרתי" אמרה ליסה והביטה בדירה הקטנטנה שלה ושל אמה. אבל ככה היא אהבה את זה, את הכל, קטן, שקט, רגוע.
היא נשכרה שוב בחיוך שעלה על פניו של דין, החיוך שהרגיעה אותה. 'הכל בסדר' היא גערה בעצמה 'הוא סתם היה לחוץ ממשהו'. אבל ממה?. היא ניערה את ראשה והשכיחה את המחשבה הזאת ממנה כשבהתה בתיקים הארוזים, בקרטונים שמסביב ובאמה שבדיוק יצאה מהחדר של ליסה עם ארגז נוסף.
"שלום מתוקה" אמרה הדס בחיוך והעבירה קצה משיערה הבלונדיני אחורה ואז התיישרה והביטה בביתה.
"מה כל זה?" שאלה ליסה, מעבירה את מבטה על החדר המלא בארגזים.
"אני אורזת" אמרה הדס בחיוך והביטה בביתה ההמומה, היא הפכה את זה לקשה יותר.
"אורזת?" שאלה ליסה "למה?"
"אני רציתי לחכות" אמרה הדס "חשבתי שתחזרי יותר מאוחר ואני אפתיע אותך ו..."
"זאת בהחלט הפתעה!" אמרה ליסה ובחנה את החדר שוב "אבל למה?, לאן אנחנו נוסעות?" דמעה סוררת ירדה במורד לחיה והיא מיהרה למחות אותה.
"אנחנו.." הדס בחנה גם היא את הארגזים "אנחנו עוברות מפה. לתל אביב"
ליסה יכלה לשמוע את ליבה נשבר. לעבור מפה? ועוד לתל אביב?. אל הרעש, האבק, האנשים המרובים. "זאת נסיעה של חצי שעה!" קראה, מנסה לשלוט בדמעותיה "למה אנחנו בכלל עוברים? אם את צריכה להגיע לשם למה שלא תיסעי כל בוקר פשוט ו.."
"ליסה, אני מצטערת" ענתה הדס בשקט "אנחנו עוברות וזה סופי. הכל כבר סגור ומאורגן"
"אני לא אסע!" קראה ליסה בזעם "את לא יכולה לעשות לי את זה, לא עכשיו"
אמה הביטה בה, לא יודעת מה תוכל לומר כדי להשפיע על ביתה המודאגת. "אני מבטיחה שיהיה לך כיף" היא ניסתה.
"לא אכפת לי" ענתה ליסה "אני רוצה להישאר כאן, עם החברים שלי, עם האנשים הקרובים ועם... דין" הוסיפה בשקט והשפילה את ראשה.
"אמרת בעצמך" אמרה הדס והתיישבה על הספה, מזמינה את ליסה לשבת לידה "זאת נסיעה של כחצי שעה. אם תרצי תוכלי לבוא לבקר פה את האנשים... ואת דין" היא הוסיפה.
"מישהו ידע על זה?" שאלה ליסה "חוץ ממך כמובן"
"דין ידע" אמרה אימה והביטה בביתה "הוא נשבע שלא יגלה לך, מדהים שעד עכשיו לא אמר דבר אבל.."
"דין ידע?!" קראה ליסה בזעם והתרוממה ממקומה
"ליסה" אמרה אימה בשקט והצליחה להשתיק לרגע את הכעס של בתה.
"אבל..." ליסה ניסתה להבין איך זה קרה
"לא ליסה" הדס הביטה בארגזים. "אני צריכה לגמור לארוז, למה שלא תצאי קצת לבחוץ? תסתובבי. תנצלי את השעות האחרונות שלנו פה"
ליסה הביטה באמה קמה מהספה ומתחילה לארגן קרטון נוסף, היא תפסה את הסוודר שלה ויצאה החוצה, האוויר הקריר של שעות הלילה התחיל לתת את אותותיו.
"תנצלי את השעות האחרונות שלנו פה" אמרה הדס. ליסה הביטה ביישוב הקטן והחניקה יללה. איך בכלל אפשר לנצל את השעות הספורות האלו? למי היא תלך?
ואז היא ידעה, קודם כל היא תלך למי שחייב לה תשובות. רגליה נשאו אותן ארבעה בתים משם, אל ביתו של דין.

"איפה היית?" שאל תומר בחיוך את בנו שנכנס לפני כמה דקות. הוא יצא מחייך אבל חזר עצבני ומוטרד.
"בחוץ" ענה דין בשקט. לא היה לו כוח לחקירות של אביו.
"אז למה אתה עצבני כל כך?" הוסיף אביו לשאול כשהכין לעצמו את קפה הערב
"אני לא עצבני" אמר דין בכעס מסוים. אביו הרים גבה ודין הבין. "הן עוברות" אמר בשקט.
"ידעת שזה יקרה לא?" שאל אביו באדישות מסוימת ובחש את ספל הקפה שלו.
"אבל למה עכשיו?" השיב דין "היא לא יכלה לחכות עוד כמה שנים?"
"בחייך דין" אמר תומר ולקח את עיתון היום בידו. "אתה כבר לא ילד קטן. אתה יודע שאנשים עוברים, אנשים חוזרים. הכל יכול לקרות"
"הלוואי שיכולתי להסביר לה את זה" אמר דין. בדיוק אז, שמעה דפיקה בדלת.
דין פנה ופתח את הדלת. ליסה עמדה שם והיא נראתה פגועה בצורה מוזרה.
"אפשר להיכנס?" היא שאלה. דין הביט בה לרגע והתעורר מהתימהון שתקף אותו.
"בטח" הצליח למלמל ופתח את הדלת מהר.
"חשבתי שתבואי להיפרד" אמר תומר בכובד ראש ואז פנה אל החצר "אני אשאיר אתכם לבד". ליסה הביטה בו מובכת לרגע ואז הרימה את עיניה כחולות אליו.
"איך יכולת?" היא שאלה בשקט "למה לא סיפרת לי כלום?"
"אמא שלך השביעה אותי" הוא אמר בשקט. הוא כבר ידע שעל זה היא תבוא לדבר איתו.
"כמה זמן ידעת?" היא שאלה, אלו היו החודשים הראשונים של החורף.
"מהקיץ" הוא ענה "שמעתי בטעות את אמא שלך מדברת על זה ו... קרה מה שקרה"
ליסה מחתה דמעה מעיניה ואמרה כמעט בלי קול "אני לא מאמינה שלא חשבת לרגע להגיד לי את זה"
"רציתי!" אמר דין, מנסה להסביר את עצמו. "אני מצטער שלא סיפרתי לך" ניסה.
"אני מצטערת גם כן" היא אמרה בשקט ואז היא פנתה אל הדלת. את התשובה לשאלה שרצתה לדעת היא שמעה. "ביי" היא אמרה וסגרה מאחוריה את הדלת.
דין עמד, בוהה בדלת שנסגרה.
"מה אתה עושה?" קראה אחותו והביטה בעניין בדלת "מה יש שם?". אחותו נראתה דומה לו, שיערה השחור היה חלק ועיניה החומות בהקו בחיוך. היא לא הייתה מעצבנת כמו רוב האחיות שהוא הכיר.
"לא משהו מיוחד" הוא אמר בחיוך והתנתק מהדלת. "איפה היית?" שאל
"זה נכון שליסה עוזבת?" היא שאלה, מתעלמת משאלתו.
"היא..." דין התלבט, ליסה הייתה כמו אחות גדולה בשביל אחותו בת העשר. הוא היה חייב להיזהר "היא נוסעת לכמה זמן"
"והיא תחזור?" שאלה חנה. דין הביט בחנה, הוא הנהן וחייך אליה, היא יצאה מרוצה מהחדר ואילו דין חזר ובהה בדלת. "הלוואי שידעתי חנה" מלמל בשקט "הלוואי שידעתי"