שבילים - פרק 1 חלק א'

~תקראו את רציתי להוסיף בבקשה~

פרק ראשון- המעבר

ליסה שכבה על הדשא שלפני המועדון ובהתה בעננים. השיחה עם אמא שלה בלבלה אותה.
"מה את חושבת על הארץ?" הדס, אמא שלה, שאלה כששטפה כלים וליסה בדיוק הניחה את הכלי האחרון בכיור.
"היא נחמדה" אמרה ליסה "זה מה שהייתי אמורה להגיד?"
"ומה את חושבת על תל אביב?" שאלה אמה וניגבה כמה כלים "או חיפה?"
"לא יודעת" ענתה ליסה ומשכה בכתפיה "לא הייתי שם מעולם"
"היית רוצה להיות שם?" שאלה הדס והניחה את הכוס הנקייה בארון
"אני לא יודעת" ענתה ליסה ואז הביטה החוצה וחייכה. "דין כאן"
"תבלו" אימה חייכה. מאז שאביה מת היה קשה מאד לליסה להתמודד עם המצבים שעברה משפחתה. והיו די הרבה כאלו: ההורים של אביה שלא אהבו אותן, הבית שנלקח מהן אחרי מיסים כבדים, מות אביה בפני עצמו היה דבר נורא בשביל ילדה בת 6.
בגלל זה הן עברו לפה, לכפר מרדכי, מושב קטן באיזור השפלה –ליד גדרה- לבית קטן במקום שבו כולם מכירים את כולם והכל נעים יותר. ליסה חיבבה מאד את המקום הקטן והירוק. לעומת זאת היא ניסתה להתרחק ממקומות רועשים ואפילו טלוויזיה סירבה לראות. היא אמרה שהטכנולוגיה הזאת לא מתאימה לה. היא העדיפה את השקט, הרוגע והירוק השופע שקיבל את פניה ביישוב הקטן.
למרות שחיה קצת יותר בעיר רחובות, היא תמיד אמרה שהעדיפה ותמשיך להעדיף לגור בישוב.
את דין היא הכירה כשרק הגיעה, דין גר במרחק ארבעה בתים ממנה, היה לו שיער שחור וחלק ועיניים חומות, ניגוד מצחיק לעומת השיער הבלונדיני-שטני והעיניים הכחולות של ליסה, הוא פגש אותה כשיצאה אל בית הספר, הם התיידדו והמשיכו יחד אל חטיבת הביניים והתיכון. עכשיו ליסה הייתה שקועה בצורת ענן שהזכירה לה ציפור.
"על מה את חושבת?" שאל דין. הוא שכב לצידה, שניהם בוחנים את העננים.
"על דברים" ליסה חייכה והסתובבה, נשענת על מרפקה ומביטה בדין, גם הוא הסתובב.
"איזה סוג של דברים?" הוא שאל בחיוך
"על מה שאמא שלי אמרה לי" ליסה אמרה ואז חזרה ונשכבה "או שניסתה לרמוז" הוסיפה.
"על מה היא דיברה?" שאל דין והוסיף להביט בה.
"משהו שקשור לארץ" אמרה ליסה וחיפשה אחר צורה נוספת בשמיים "משהו שקשור לתל אביב וחיפה, אני לא ממש יודעת"
"מה היא אמרה?" שאל דין, הוא נשכב עכשיו על הגב והתקרב מעט אל ליסה, היא חייכה והניחה את ראשה בחיקו. לא היה ביניהם שום דבר יותר מחברות טובה, זה היה ככה תמיד, לא הייתה לה אחות או אח שיעזור לה, שיתמוך בה, שיהיה שם בשבילה. דין היה האדם שתמך בה, מיד אחרי אמא שלה. כמובן.
"היא שאלה מה אני חושבת על תל אביב וחיפה" ענתה ליסה אחרי מחשבה "והאם הייתי רוצה להיות שם"
הוא הסתובב אליה במהירות, היא הביטה בו. פניו היו חתומות באופן מוזר. "מה אמרת?" הוא שאל. ליסה ניסתה להבין מה עובר לו בראש. מה כבר יכל לקרות?
"אמרתי לה שאני לא יודעת" היא אמרה בזהירות. "על מה חשבת?" היא הוסיפה בחשש.
"לא, כלום" הוא ענה והביט בשמיים.
"דין" היא ניסתה "על מה..."
"תראי את הצורה הזאת" הוא אמר והצביע על ענן בעל צורה משונה "זה נראה כמו ערפל"
"מצחיק מאד דין" אמרה ליסה בשתיקה אבל כשהביטה בפניו המחייכות לא יכלה לעצור את עצמה ופרצה בצחוק, דין הצטרף אליה ולכמה רגעים היא לא חשבה על מה שהוא אמר, אבל המבט שבעיניו, הדרך שבה אמר את המילים... משהו שם הטריד אותה.
אבל נכון לעכשיו, היא לא מתכוונת לתת לזה להשפיע עליה. ליסה הביטה בשמיים התכולים, רוב העננים זזו לאיטם ושמש חמימה קרנה עליהם.
"מה לדעתך היה קורה אם היינו נפרדים?" דין שאל פתאום. שובר את הדממה.
"אני לא יודעת" היא אמרה, בוחנת את העננים. "לא הייתי שורדת בשום מקום בלעדייך" היא הוסיפה ואז לקחה את ידו בידה. דין חייך והביט גם הוא בשמיים.
הוא לא היה מרוצה מזה בכלל, אמא שלה הבטיחה לו שלא תדבר על זה, לא עכשיו.
הוא נזכר לרגע ברעד ביום שבו הדס שאלה אותו איך הוא היה מרגיש אילו הן היו אורזות ויוצאות מהיישוב הקטן. הוא נזכר איך אמר שהיא לא תוכל לעשות את זה, זאת הייתה שבירה של שני לבבות, לא רק אחד מהן.
הוא מאז ומעולם חיבב את ליסה, העיניים הכחולות שבחנו אותו בחיוך הזכירו לו את השמיים והשיער הבלונדיני-שטני שלה הזכיר לו את החיטה. הוא לא אהב אותה יותר משהיא אהבה אותו. 'חברים הכי טובים'. ככה הם היו קוראים זה לזה. הוא מעולם לא חשב על ליסה בתור "חברה", בת זוג או משהו שדומה לזה. הוא קיווה שגם היא מרגישה ככה, שהם סתם ידידים.
אבל אמא שלה הזהירה אותו שיום יבוא והן יאלצו לעזוב. האם הגיע כבר הזמן? האם ליסה תסכים לעזוב?. הוא בחן שוב את הידידה שלו שהביטה בשמיים והחזיקה בידו. הוא נאנח וחזר ובהה, גם הוא, בעננים הלבנים.