צדדים - פרק 7

"יש מצב שהגזמנו קצת, לא?" שירה שאל את רועי ביום למחרת
"לא נראה לי"
"אבל קודם שמעתי בכי מאזור שירותי הבנות" השבתי
"לא בטוח שזאת דניאלה!" הוא השיב
"טוב.." השבתי "נקווה שאתה צודק".
שירה שמעה את זה, רועי טועה, דניאלה בוכה בשירותי הבנות, וכל מי שנכנסת...
"עופי מפה!" שירה שומעת אותה צועקת, ואחר-כך יוצאת הילדה כשהיא בוכה.
"אולי תדברי איתה?" שאל את שירה רועי
"למה אני?" שאלה "דבר אתה"
"א'- זה היה רעיון שלך" הוא הביט בשירה משועשע
"ב'- אני לא יכול, אני בן!" אמר והצביע על השלט של שירותי בנות.
"בסדר, אוף!" אמרה בעודה נכנסת לשירותים, רועי לקח כמה צעדים אחורה ליתר ביטחון וסימן לה באגודל מורם שהיא עושה משהו טוב.

"מה את רוצה?" דניאלה שאלה את שירה בשנייה שנכנסה והביטה בשירה במבט שניסה להראות מפחיד אבל היא הייתה כל-כך אדומה ופגועה שהעמדת הפנים שלה לא השפיעה עלה שירה, להפך, הוא רק גרם ללב שלה להתכווץ.
"רק לדבר.." השיבה שירה
"את רוצה לצחוק עלי? " דניאלה קראה "נכון? רק כדי להחזיר לי! "
"לא, באמת שלא" אמרה בשקט
"את.." דניאלה נשמעה מופתעת "את לא מתכוונת לצחוק עלי?" היא שאלה, חצי מהססת חצי מסוקרנת.
"לא" שירה התיישבה על הספסל והביטה בדניאלה שישבה לידה, היא נראתה שבורה.
"אני אפילו סולחת לך" לחשה שירה כשדניאלה שמה את ראשה על הברכיים של שירה והתחילה לבכות.
"איך זה שחברות שלי לא באו לעזור לי?" שאלה דניאלה "איפה הן בכלל?"
"אולי הן מפחדות" השיבה שירה "אולי הן לא יודעות איך להתמודד עם המצב הזה" שירה רצתה לשאול אותה שאלות אבל היא שתקה, 'עכשיו זה הזמן לתמוך ולא לחפור' העירה לעצמה.

באוטובוס חזרה הביתה שירה התיישבה ליד דניאלה, שירה שלחה חיוך מתנצל אל רועי שהביט בה בהפתעה ואחרי שמשך בכתפיו פנתה להביט בחברתה לספסל האוטובוס. ווואו, חברתה? אז עכשיו הן חברות? שירה בחנה את דניאלה שבהתה מהחלון החוצה ולא אמרה דבר, היה נראה שרצתה לומר משהו אבל היא שתקה.
"מעיין שולם, שירה רוזן, ודן מיכאל!" הנהג צעק, בדיוק כמו אתמול "התחנה שלכם!"
כששירה קמה ממקומה כדי לצאת דניאלה הביטה בה ולחשה "תודה" ואחר כך חזרה לבהות בחלון.
שירה רצתה לומר משהו לדניאלה אבל שתקה וירדה בשקט מהאוטובוס, אמה הייתה במטבח, מבשלת ובאותו הזמן מדברת עם מישהו בטלפון "אוקי..כן, בסדר" שמעה אותה.
"אני בבית!" קראה שירה "אני עולה לחדר"
"בסדר חמודה!" שירה שמעה אותה צועקת מבעד לשאגות השניצלים במחבת "עוד 20 דקות אני אקרא לך לארוחת צהריים"
שירה עלתה לחדרה, נשכבה על המיטה ושאלה את עצמה מה לעזאזל בדיוק קרה