שבילים - פרק 3 חלק ב'

"אני מאמין שלדבר עם מישהו בפלאפון זה לא מנומס כשלפנייך עומד אדם אחר" אמר יואב וחטף את הפלאפון שלה, "דין? מי זה?"
"מה אכפת לך?" שאלה בכעס וחטפה את הפלאפון בחזרה
"אל תגידי לי שזה החבר שלך" הוא אמר והיא הסמיקה, "טוב, אז אני תחרות לעומתו?"
"מה?" היא שאלה מבולבלת
"שאלתי אם אני נמצא בתחרות" הוא ענה בשלווה שהפתיעה את ליסה, היא הסמיקה עוד יותר.
"אני לא מבינה מה אתה..."
"אני מאמין שאת מבינה מאד" הוא חייך אליה והיא הביטה סביבה, 'תחזרי כבר אמא' היא התחננה בליבה. הפלאפון כבר הפסיק לצלצל.
ליסה הבטיחה לעצמה להתקשר אחר כך לדין והביטה ביואב המעצבן. "כן" היא החליטה, "אתה בתחרות, ותחרות קשה יש לציין"
היא שלפה את המחרוזת שדין נתן לה, הסימן של חץ החוצה ענן נצץ בשמש שנשברה דרך החלון, יואב בחן במבטו את השרשרת.
"זה באמת מעניין" הוא הודה
"זה הסמל שלנו" היא אמרה בלי לשים לב.
"זה סמל מעניין" הוא השיב וחייך אליה, הוא כבר פתאום לא נראה לה מעצבן, סתם... נחמד.
אמה ואביו של יואב צעדו לעברם כשהם מחייכים זה לזה, משום מה ליסה פתאום לא רצתה שיחזרו.

יואב הבחין בדיוק כמו ליסה בהוריהם המתקרבים אליהם וצעד צעד לאחור, צעד בלתי מורגש.
"אני מאמין שהיום היה מהנה למדי" סיכם אביו את הפגישה.
הוא הביט עוד רגע בליסה, היא נראתה לו כל כך שונה מכל הבנות שכבר הסתיר. והדין ההוא, משהו בבחור הזה עצבן אותו, למרות שבכלל לא ידע למה.
או שאולי אתה כן יודע? שאל קול במוחו, הוא מיהר למחות את המחשבה.
הוא רצה להישאר איתה עוד קצת, רק שניהם, אבל אמה של ליסה חייכה והודיעה שהגיע הזמן לחזור הביתה.
עד שהגיעו הביתה יצא לו לשמוע קצת על חייה של ליסה לפני כן, אם כי לא ממנה אלא מאמה, זה בטח היה מביך במיוחד.
כשנכנסו לבית, אחרי שליוו את זוג הבנות הביתה יואב פנה אל מיטתו ונשכב בה, הוא חשב על היום המוזר והארוך שלו.
הוא שוב חשב על איך שליסה נשמה לרווחה כשהפלאפון שלה צלצל, השם הזה... דין. השם נחקק עמוק בזיכרונו של יואב. למרות שבכלל לא רצה בכך.
ואז הוא נזכר במילותיה של ליסה: "אתה בתחרות, ותחרות קשה.."
הוא נאנח, ונשכב על בטנו, מניח את ראשו על הכרית שלו, היה לו יום עמוס, זה הכל. הוא פשוט צריך לישון קצת.
אבל הוא לא הצליח להירדם, הוא קם ומצא את עצמו פונה אל המקום היחיד שמצא בו שקט בעיר התוססת הזאת:
הגג של הבניין.