שונות- פרק 8- למה?

חזרתי הבייתה רועדת ולא יכולה לעמוד יותר על הרגליים. הרגשתי שכל הזמן הזה שהייתי בעבר, לא זזתי ובגלל זה כאבו לי הרגליים. הטבעת ניצנצה באופן מוזר, אבל לא ממש התייחסתי לזה, הייתי מותשת ולא היה לי אכפת מכלום. אבל כשפתחתי את האור ראיתי את אמא שלי עם שקיות מתחת לעיניים, כועסת, ואת אבא שלי אדום כולו "אההה..." לא ידעתי מה לומר! שכחתי לגמריי מההורים שלי, כל הזמן הזה שהצלתי מישהו נורא- נורא חשוב, יצחק רבין. "תסבירי לי איפה היית גברת צעירה!" אמא שלי נשמעה מודאגת ונראתה מודאגת. "אמ.. קצת קשה להסביר" הלב שלי פעם, פחדתי שיענישו אותי או שיגידו לי לספר הכל אבל משהו בתוכי לא רצה להגיד כלום, רק לסרב להכל.
אבא שלי קם והחדיר בי מבט כועס "את מרותקת לשבוע, בלי מחשב, בלי טלויזיה, ובלי חברים וחברות ויציאות" עכשיו באמת נמאס לי והייתי אדומה כולי מרוב כעס "דיייי! נמאס לי!" ההורים שלי הביטו בי במבט מופתע "נמאס לי שאתם מנהלים לי את החיים נמאס!" רצתי לחדר שלי בבכי ומאחוריי שמעתי " יש לך את השבוע הזה להגיד בפירוט מה עשית כל הלילה!" זאת הייתה אמא, אוח! לפעמים אפשר לשנוא כל כך את ההורים!.

הראש שלי היה בכרית, ספוג בדמעות שלי. כל הזמן ניגבתי אותן וניסיתי להירגע, אבל לא הצלחתי. למה זה קורה לי?! אני לא עשיתי משהו רע! להפך! אבל הלוואי והם היו מבינים את זה.. כי לי כל כך קשה לומר להם את זה במילים...
פתאום הייתה דפיקה בדלת, ניגבתי את הדמעות שלי במהירות כדי לומר בטון נורמאלי "הכנסו! מי שזה לא יהיה..".
אמא שלי נכנסה ואז מיד הפנתי את מבטי "אם באת הנה כדי להזכיר לי שוב את העונש הכבד שלי, את יכולה ללכת".
"לא.. דווקא לא באתי בגלל זה.. ראית את הטבעת שלי?" הבטתי בה לרגע, היא שלה?. "הטבעת שלך?" ניגבתי שוב את הדמעות ונשמתי נשימה מרגיעה "כן! היא טבעת שקניתי בחנות אחת, ואז היא נעלמה לי כבר פעם אחת וזה דיי מעצבן! אז ראית?" הרכנתי את ראשי ואז הינהנתי באיטיות "קחי, זה שלך" הורדתי מהאצבע שלי את הטבעת והשתתקתי "חשבתי שהטבעת הזאת היא משהו אחר..." מילמלתי ואז אמא שלי חייכה "אז את כבר יודעת הכל, אה?" מה?! למה היא מתכוונת?!.