שרלוק הולמס ותעלומת עמק התותחים - פרק ארבע עשר

פרק ארבע עשר

"אני לא בטוח שזו תוכנית כל כך טובה הולמס..."
"אתה אינך משוכנע בדבר ווטסון, אך אני יודע שהתוכנית תעבוד."
"זו הבעיה הולמס. אני כמעט בטוח שהתוכנית תיכשל... ומוריארטי יודע מה אתה מתכנן."
הולמס, כרגיל, התעסק בלהתעלם ממני. הוא היה שקוע לחלוטין במחשבותיו, עונה לי תשובות אווריריות כתמיד. מורן. סבאסטיאן מורן...
השם הדהד בראשי בעצבנות. השם היה מוכר לי מהיכן שהוא, אבל לא הצלחתי להיזכר מאין. כל מה שידעתי הוא שהשם מייצג עבורי דבר מה שניחשתי שאני לא ממש אמור לדעת.
תוכניתו של הולמס, היתה לכאורה פשוטה: מוצאים את מפעל הנשק הראשי ששייך כעת לו, פורצים פנימה, מגלים כמה נשק הוא מתכוון למכור, מביאים את המידע לידי הרשויות הנכונות ולוקחים ממנו את כל המפעלים.
אבל, והיה זה אבל חשוב ומשמעותי, ידעתי שפרופסור מוריארטי עוקב אחרי כל תזוזה שלנו. לא יכולתי לדעת, אבל סביר להניח שחלק מהצוענים הם סוכנים מוסווים, אנשים שמוריארטי שכר בכדי שיעקבו אחריי ואחר הולמס, וכעת, גם אחר סימזה.
הולמס גרר יותר מדי אנשים אל תוך התוהו ובוהו שלו...
"ווטסון! נו כבר!" זירז אותי הולמס, צועד אל הסוס שלו. גם את החלק הזה לא הבנתי. מדוע היינו צריכים לרכוב על סוסים? לא יכולנו לעבור את הגבול אל גרמניה באופ פשוט יותר?
כנראה היה שלא. הולמס טען, שבכדי להגיע אל מבוקשינו בגרמניה, אל המפעל שרצה להוכיח כשייך למוריארטי, עלינו להגיע לשם באופן בלתי חוקי, על סוסים.
כמובן שהיה זאת רק בכדי להוכיח ליריבו של הולמס, שהאיש לא איבד תקווה, ולא התכוון להיכנע. במילים פשוטות יותר, הבהרתי לעצמי שהולמס מנסה להתגרות במוריארטי.
"הולמס, אני-"
"מהר יותר ווטסון!" הולמס פתח בצעקה, נותן לסוסו לדהור קדימה, עוקף אותי ואת סימזה, שרק החלה לעלות על הסוס השחור שלה. סימזה חייכה אליי בהתנצלות, חיוך שלא הביע אושר כלל וכלל, היה זה חיוך מזהיר, חיוך שמודיע לי מראש, שהיא יודעת בדיוק מה עובר בראשי.
"אל תדאג," אמרה סימזה עם מבטא צרפתי מודגש. "אנחנו נשגיח עליו." ולאחר מכן, צעקה לעבר הולמס המתרחק "אתה הולך בכיוון ההפוך, שרלוק הולמס!"
החנקתי צחוק, וכיוונתי את סוסי לאחר סימזה, שהורתה לבהמה לפרוץ בדהרה. שמעתי את הולמס צועק משהו מאחורינו, וודאי קללה צרפתית, וידעתי שבמהרה ישוב על עקבותיו וינסה להשיגנו.
הנוף ההררי והיערות העבותים התחלפו בצוקים מרתיעים, בעלי אבנים חדות יותר, ושיחים קוצניים וכהים. השמיים שהחורים כמעה קיבלו גוון אדמדם של אחר צהריים, וציפורים נודדות חלפו מעל ראשינו בצווחות רפאים. הסוסים שלנו, שעד אותו רגע בו הגענו לצוקים, היו שקועים בדאגותיהם שלהם, נעצרו באופן מפתיע, לא מוכנים להתקדם.
"קדימה!" נהמה סימזה על הסוס שלה, "רק עד היערות."
הסוס, למרבה הפתעתי, ציית לה, ואחריו סוסי שלי. אחרון היה סוסו העקשן כפרד של הולמס, שהתעקש לדלג מעל שיחים במקום להסתובב סביבם. "קדימה בהמה פרועה שכמותך!" צווח הולמס על סוסו, גורם לי ולסימזה לפרוץ בגל צחקוקים נואשים. היה זה מראה אירוני למדי, פרש מתווכח עם סוסו.
"הנה." סימזה הצביעה קדימה. היינו על שפת אגם שחור לחלוטין, מאחורינו יער אכזרי, דומה ליערות בפריז, רק עם עצים דקים ושחורים, מטילים צללים מאימים על סביבתנו. רצפת היער היתה מכוסה עלים קשיחים למראה, אבל כאשר הסוסים דרכו עליהם, נשמע כל גריסה קליל. מאחורינו, שרקה רכבת על פסים חלודים, מעיפה עשן לכל עבר.
ומעבר לאגם, נחה גרמניה.