שרלוק הולמס ותעלומת עמק התותחים - פרק שביעי

פרק שביעי

"תה? קפה?"
"תודה, אבל לא תודה. אשמח לכוס מים פשוטה."
"האם אתה תמיד מסתפק במועט, מר הולמס?"
"לרוב."
הפרופסור מוריארטי ישב מולי בתנוחה מתפרקדת, ולגם קפה מכוס חרסינה, שוודאי אינה חלק מכלי המסעדה. אני עצמי הסתפקתי בכוס מים צלולים, ממנה השתדלתי לא ללגום יותר מדי.
"אני מקווה שנסיעתך לפה היתה נוחה ורגועה." מוריארטי חייך בערמומיות. אצבעותיו התהדקו על כוס הקפה שלו, מלטפות אותה בתנועות מעושות. אבל את עיניו אני ראיתי, הן היו נעוצות בשלי במבט בוחן, מבט כמעט ויודע, אך הייתי משוכנע כי הוא לא יעז לעשות נגדי מהלך כעת... לא עכשיו.
"עכשיו... מר הולמס." הפרופסור הזדקף במקומו. "אני מבין שאתה מנסה לסקל כמה מהתוכניות האחרונות שלי."
"כמה קלאסי מצידך, איש ספרות. מגיע ישר לעניין," אמרתי. "אני מניח שהחיילים ברכבת-"
"היו אזהרה שלי." מוריארטי לגם לגימה נוספת מהקפה, ועצם את עיניו. "אזהרה שמראה לך בדיוק היכן נמצא הגבול שלי. אל תנסה אותי, מר הולמס."
"גבול, כך אתה אומר..." נשענתי קדימה בענייניות. "אדם המארגן קבוצת חיילים להרוג שני חפים מפשע ברכבת שלמה, וגורם למותם של יותר משבעה חיילים," אמרתי ועצרתי כדי לראות את האפקט של דבריי. "אין לו גבולות," סיימתי ונשענתי בחזרה לאחור.
"וזו כמובן." הפרופסור פקח את עיניו לרווחה ונשען הוא קדימה, "הייתה רק אזהרה. אינך יודע מה ביכולתי לעולל."
"ואינני מתכוון לגלות בעצמי, מר מוריארטי."
"ולכן," הפרופסור המשיך מבלי לשים לב, "אני דורש שני דברים פשוטים למדי, אם אינך מעוניין בהריסת כל יסודות חייך."
עצמתי עיניים לרגע, מניח לשמיעתי להתחדד. כחכוח עדין של נשימתו של הפרופסור הסב את תשומת ליבי. רק אדם מעט חולה היה יכול לכחכח כך בגרונו, ולהפיק צלילים קטועים במעט.
נשיפותיו הרועשות העידו על קושי נשימתי מסוים, שכן שאיפותיו היו עמוקות מאוד, ולאחריהן הוצאת אוויר בכמות מספיק גדולה.
נקישות קלות עם כוס הקפה שלו, דבר מה אחוז בידו מבלי שאני רואה זאת, עשוי... מתכת או נחושת, רק יסודות אלו יכולים להפיק צלילים כה עמומים על כוס חרסינה דקיקה.
"בקשתי הראשונה," קולו של מוריארטי דיבר בקול רם, "היא שתדאג לא להתערב בענייני הפרטיים."
"זו נשמעת כמו דרישה," קבעתי, עדיין לא פוקח את עיניי.
"אכן, אך אני אומר אותה בלשון בקשה. נימוס הוא הכל בימינו..." שוב שאיפה עמוקה. ייתכן והוא לחוץ מהיותו מדבר עם אחד האנשים היחידים שהצליחו לסקל כבר שניים מפשעיו הנתעבים. "ובקשתי השנייה, ואף ניתן להגדירה כהמלצה חמה לך, מר הולמס. שמור טוב על ווטסון."
עיניי נפקחו בבת אחת, אך לא נתתי לפיתרון לעלות אל פני השטח. חיוכו של מוריארטי, שכעת היה קבוע על פניו, אמר לי שייתכן והוא כבר תכנן הכל מראש. הבטתי בידו האוחזת עדיין בכוס הקפה שלו, עדיין משמיעה צלילים עדינים של נקישות.
תקתוק. תקתוק של שעון, וודאי שעון יד. איזה שעון יד עשוי מנחושת או מתכת? השעון עצמו חייב להיות עשוי כסף או זהב, אך יכול להיות שהוא מעוטר בנחושת. השעון מספיק קטן כדי שלא אוכל לשים לב אליו, אבל מדוע?
התרגשות עלתה בי. הוא תכנן הכל מראש.
קמתי מהכיסא שלי בתנועה חיננית אך דוממת. החזרתי את הכיסא למקומו, בגרירה שקטה. תנועותיי היו כמעט מודגשות, כדי שמוריארטי ידע שעליי לעזוב.
אבל הפרופסור שמט את כוס הקפה שלו על השולחן, ופתח את ידו. ראיתי שם את מה שציפיתי לראות: שעון זהוב וקטן, מעוטר בנחושת ופנינה או שתיים. הוא פתח אותו בתנועה חסרת מחשבה, וחיוכו התרחב כשהביט בשעון, שפתיו ממלמלות שניות.
התחלתי לצעוד לעבר הדלת, תוחב אל כיסיי את ידיי, כשמאחוריי הפרופסור כחכח בגרונו, אך הפעם באופן מודגש. הסתובבתי לאחור בקרירות. פרצופו של מוריארטי היה חסר הבעה כשאמר "איחרת את המועד הולמס."
פתחתי את הדלת של המסעדה בתנופה, והתחלתי לרוץ. אנשים כבר מילאו את הרחוב, נשים עם עגלותיהן, גברים עם תיקיהם ופועלי עבודה על פטישים או עמודים. השמיים השחירו לחלוטין מעננים כעת, ומזג האוויר של אתמול הורגש באוויר גם היום.
לפני שהספקתי להגיע בזמן אל המלון בו שהיתי עם ווטסון, כבר ידעתי שמוריארטי צדק. פיצוץ אדיר הרעיד את כל פריז, מפיל אנשים מרגליהם, ומבריח נשים מבוהלות בחזרה אל קיניהן.
איחרתי את המועד.