שרלוק הולמס ותעלומת עמק התותחים - פרק שישי

פרק שישי

לפעמים, צר לי על פשיטות מחשבתו של ווטסון היקר.
עזבתי אותו בחדר העגום ההוא, להוט לפגוש סוף סוף את האדם לו חיכיתי כבר כמעט שלוש שנים, האדם שהניע את גלגליה של הפרשה הזו.
היה זה פרופסור נכבד, ממעמד גבוה. שמו היה ידוע בכל רחבי אירופה, ואף מחוץ לה. את צעדיי אל המסעדה בה סיכם את פגישתנו לקחתי בזהירות רבה. ידעתי כי עוקבים אחרי מזה צאתי מהמלון, ולא היה בכוונתי לסיים את חיי לפני פתירת הפרשה.
מסעדת "דה לה טריומף" היתה במרחק של כארבעים דקות הליכה מן המלון, ולכן הגיוני היה שאחרי עוקבים בעצם שלושה אנשים. אחד מהם חיכה לי בכניסה למלון, לבוש כשוטר. אבל, כמובן שלא ידע כי יש פרט אחד קטן ששכח לטפל בו: על שוטרים תמיד להיות מגולחים למשעי, ואותו שוטר היה בעל זיפי זקן שחורים ולא מטופחים. רק היה מן הברור שהוא אינו חלק משוטרי הבוקר של פריז.
האדם הבא שהחל לעקוב אחריי, חיכה לי בדיוק היכן שציפיתי שיהיה. עברתי על פני סניפי דואר רבים. והנה, יוצא מאחד מהם שליח צעיר, עם פני ילד, והחל גם הוא ללכת אחריי. מיד ידעתי שאין הדבר כשורה, שכן הצעיר, שהיה לבוש בבגדי שליח, גם הוא שכח פרט חשוב: ברט. לכל השליחים בסניפי הדואר היה כובע ברט חום כהה, שתמיד היה מונח על ראשם באופן שמבטיחה שעיניהם יישארו מוסתרות, ואילו השליח הלה השאיר את כובעו מאחור.
הגברתי את קצב ההליכה שלי לדהירה קלה, עובר על פני דרכי פריז בצעדים מרחפים ומהירים. תוך עשר דקות הגעתי לתחנה הבאה, המסעדה. היא רק כעת נפתחה, זאת ידעתי. על אף שהדלת היתה סגורה, נעולה, ובתוך המסעדה לא היה אור, לא יכולתי שלא להבחין במזלג שהיה זרוק על הרצפה. רק אדם שזה עתה פתח מסעדה, וסחב ארגז מלא כלי שולחן יוכל להפיל בלי לשים לב מזלג, ולא להרימו, שכן בשעות הבוקר עם הערפל הכבד ששורר בפריז, לא ניתן לראות דבר, וודאי שלא פריט קטן כל כך.
ניגשתי אל דלת המסעדה ובחנתי אותה בקור רוח, משתדל שלא להסיט את ראשי לאחור, ולצפות בשלושת הגברים המתקרבים אליי, בטוחים שאני הנני שקוע במחשבות עמוקות.
הידית היתה נקייה, כפי שכל אחד וודאי היה מצפה לראותה. אבל מה שהסיט את תשומת ליבי היה מרקמה, משהו בו הפריע לי. בלי משים פתחתי את דלת במסעדה בדחיפה קלה, כמעט מצפה שתהא נעולה, אך כפי שחששתי, היתה היא פתוחה לרווחה.
נכנסתי בצעד בטוח, דואג להסתובב אל שלושת הגברים ההמומים בעת שסגרתי לפניהם את הדלת, ושמתי לפני כיסא. הם נותרו נעולים בחוץ, ואילו אני העמקתי אל המסעדה.
"בוקר אור," אמרתי בקול רם.
"אה..." הד של קול סופרן נעים לאוזן, בעל שמץ של מבטא צרפתי מעורב באנגלית בריטית הגיע אל אוזני. מיד ידעתי כי הקול שייך לאדם הנואם רבות, שכן קולו היה נקי ורם, צח ונקי מכל גרגור או צרידות שאין בה צורך. "אדון הולמס. שב, הרגש עצמך בבית. כיצד ידעת שאני פה?"
חייכתי חיוך קליל ואירוני. "כמעט לא השארת רמזים על הימצאותך פה, אך ידית הדלת היא שמשכה את עיני. בשעת בוקר כה מוקדמת, עם ערפל כבד באוויר, אצפה שכל כלי העשוי מברזל יהיה מכוסה בלחות וטיפות מים עדינות, אבל הנה שמתי לב שהידית יבשה. רק אדם הלובש כפפות בד יוכל לספוג כמעט את כל המים שנותרו על הידית, מה שהותיר את האפשרות שהיה זה אדם מן המעלה הראשונה, עשיר מספיק כדי לספר לעצמו כפפות כה עדינות אבל דקות.
"אבל הנה, אני מביט בשעוני, אני שם לב שהשעה רק שבע בבוקר. חשבתי שקבענו לשעה שתיים עשרה."
קול מחיאות כפיים איטי הדהד בלעג במסעדה הריקה מאדם. "ידעתי שתקדים, כדי לברר האם מי שאתה אמור להיפגש איתו יגיע בזמן. ודאי רצית לזהות אותי לפני שאני אזהה אותך, וידעתי שתבוא בשעת בוקר מוקדמת כדי להבטיח את התעלותך עליי."
"אני מוריד בפניך את כובעי." הסתובבתי באיטיות במקומי, מחפש את מקור הקול. מניע את ידיי ורגליי בתנועה מתמדת, הנחתי לעיניי לשוטט על פני המסעדה האפרורית. "המעטתי בערכך."
"אכן... אך כולנו בני אדם. טעות אחת פה ושם... רק מכך נלמד."
"ולכן אני מניח שאתה אינך עושה טעויות... שכן אתה אינך בן אדם."
גיחוך קליל רפרף על פני השולחנות העירומים ממפות וכלים, וריחף קרוב אל ווילונות המוסטים פנימה אל תוך המסעדה.
"נעלת את אנשיי בחוץ. כנראה שגם אני המעטתי בערכך."
"לא." הורדתי את כובעי וטפחתי עליו כדי לנער ממנו את טל הבוקר. "דווקא הערכת אותי בצורה המדוקדקת ביותר... מר..."
"אינך צריך להיות מנומס הולמס." דמות צעדה לפתע, מכיוון דלת הכניסה. גבר לבוש בחליפה חומה כהה, מחויטת במיוחד בשבילו. נעלי עור כהות ונקיות למשעי טפחו בעדינות על רצפת האבן, משמיעות קול נקישה עם פגישתן. נעליים חדשות, לבטח. איש עם פנים מחייכות, שזיפי זקן חום מעטרים את פניו, ושיער חופם וגולש שהיע עד אוזניו סגר את פניו. עיניים כחולות ובוהקות שנצצו מבעד לחשכת המסעדה, הביטו בי בצחוק ילדותי, וחיוך מרתיע, שהזכיר לי את דגי הפיראנה שבנהרות האמזונס עליהם קראתי נצץ ברכות באור הבוקר המפציע.
"נימוס לא הולם אותך," הוא סיים.
"פרופסור ג'יימס מוריארטי." ניגשתי אל האיש בצעדים איטיים אך רשמיים, מושיט אליו את ידי. הוא התקדם אליי ותפס בידי בחום, לוחץ אותה, אך לא מוריד ממני את עיניו. מיד ידעתי שהוא איש משכיל ביותר, כה משכיל, שיכול להיות ורמת גאונותו מגיעה כמעט עד שלי.
"מחשבות כאלו גם אינן הולמות אותך במיוחד," הוא הוסיף בקרירות. "אני קורא את עיניך הולמס, והן מביעות זלזול עמוק ביכולותיי."
"לא ולא, דווקא הערכה," תיקנתי אותו.
"אני אקווה בשבילך." הפרופסור ניגש אל אחד השולחנות, והסיט את הכיסא לעברי, מצביע באצבעות דקות ועדינות אל עבר המקום הפנוי. "שב. אני חושב שיש לנו הרבה על מה לשוחח."