שרלוק הולמס ותעלומת עמק התותחים - פרק שמיני

פרק שמיני

התעוררתי להרגשת סטירות רבות על לחיי.
"ווטסון! התעורר!"
"מ-מ-מה?" קמתי בבלבול. מסביבי היה אפר ועשן, אנשים צועקים וצורחים, גופות של אנשי עסקים ומלצרים. חלק מן האנשים העזו אף להיות באיזור. הדבר האחרון שזכרתי היה הרעש הנוראי... כמעט כמו פיצוץ. לאחר מכן, דבר מה כבד נפל על ראשי, וודאי לבנה. ואז... לא זכרתי דבר.
מעליי, עמד ידידי הולמס, עם פרצוף מרוצה למדי. "אה, ווטסון. יופי שהתעוררת."
לא הפתיע אותי כלל שהולמס לא דאג לשלומי, ידעתי שראשו וודאי עסוק באלף דברים אחרים, חשובים פי כמה משלומי. הולמס משך את ידי, וקמתי על רגליי.
"אח..." הבטתי בצער בבגדים שלי. היו אלה הבגדים שתפרה לי מרי בידיה שלה, וכעת הם היו מכוסם לחלוטין באבק ופחם, קרועים בכמה וכמה מקומות.
"אל דאגה ווטסון. נשיג לך ביגוד אחר." הולמס טפח על שכמי, והחל הולך במהירות בכיוון הנגדי. עקבתי אחריו במהירות. אנשים החלו מביטים בי בחשדנות, מצביעים על בגדיי הקרועים, וחלקם צוחקים בשקט על פרצופי השחור, ושפמי, שלצערי הרב נשר בחלקו.
"כדאי שתלך לרופא עם זה!" צעק לעברי מישהו. הנחתי אצבעות בזהירות על פניי, עד שמצאתי את מבוקשי. היתה זו חבורה גדולה מעל עין שמאל, נפוחה ביותר, אך לא מדממת.
"מזל שאני רופא..." נאנחתי בהקלה. כל עוד אין דם, סיכוי קטן ביותר שהפצע יהפוך לזיהומי. ניערתי את שערי מעט, ממשיך לעקוב אחרי דמותו במטושטשת של הולמס.
הוא נראה נרגש, והכירותי איתו לימדה אותי שכאשר הוא נרגש, הוא נוטה להקשיב אך ורק לעצמו. הילכתי אחריו, עובר בין סמטאותיה של פריז, מטייל בפרקים ומלונות. הגשם טפטף עלינו ללא הרף, מכריח אותי ואת ידידי לצעוד בתוך שלוליות בוץ, ולהימלט אל מתחת לשמשיות שעודנן היו בחוץ. התנהגותו של הולמס לא היתה חדשה לי. מדי פעם היה נעצר, מביט סביב רושם לעצמו דבר מה, וחוזר להסתובב. הנחתי שכלל לא אכפת לו על כך שאנשים הצביעו עליי בצחוק, חלקם בזוועה. הנחתי שאני אכן נראה כאילו נפלתי לבור עפר.
כאשר כבר החשיך, עדיין היינו עודנו ברחובות, אני מכתת רגליי אחרי הולמס, שנראה ערני מתמיד, מגלה עניין רב בכמה שלוליות ליד בור ביוב.
"הולמס..." נאנחתי בעייפות. "למה שלא נלך לבית מלון ונחזור הנה מחר?"
"אה, יש לנו עוד הרבה ללכת. ישנם כמה מקומות שעליי לבקר בהם, אך אתה יכול ללכת. מצא לנו מקום ללון, אני כבר אדע לאן הלכת."
בלי לשאול אותו דבר, פניתי בהתלהבות לאחור, וצעדתי כמה שיותר מהר. ברגע שראיתי אכסנייה ניגשתי לשכור חדר. הייתי צריך להמציא סיפור נפלא על כיצד אני עובד מכרות, אך ברכי לפגישה חשובה נכנסתי לקטטה, ובה כמעט איבדתי את חיי.
מנהל האכסנייה, חשדני אך טוב לב, נתן לי מפתח, עדיין תומהה מדוע לקחתי חדר לשניים במקום לאחר. צעדתי במעלה מדרגות עץ כהות, חורקות ומאובקות, אל חדר פשוט, העשוי מאותו עץ כהה ורועש. על הרצפה היה שטיח מעופש למדי, ושתי מיטות גדולות, אך עם מזרנים דקים, ושתי שמיכות קיץ, שכלל לא התאימו למזג האוויר הגשות שהשתולל בימים אלו.
ידעתי, שזהו המקום המושלם עבור הולמס. מעולם אינו דרש יותר ממה שהיה צריך, ולא אהב כלל לישון, לאכול, לשתות או בכלל לדאוג לצרכיו האישיים. מאז שהיכרתי אותו, היו שבועות שלמים בהם היה יושב בכורסה שלו ברחוב בייקר, מעשן טבק ושותה קפה. כך היה חיי הולמס במשך יותר מחודש, עד שגברת הדסון היתה שולחת לי מברק, המבקש ממני להגיע בדחיפות אל הולמס בכדי להקימו ממקומו.
באותו ערב סגרירי, לאחר שהתקלחתי, ולבשתי עליי גופייה לבנה ופשוטה, מכנס שחור ומרופט ואת הסוודר הקרוע שלי, לא חשבתי כלל על מה שהולמס עשה בחוץ והיכן היה, וכלל לא תהיתי באיזו פרשה אני מעורב.
כל מה שידעתי היה, שלולא הפיצוץ בבית המלון ההוא, באותו יום ממש, הייתי יכול לקנות לי חליפה חדשה.