הצל- פרק 3

אני הולכת בשדה פרחים. הכל מסביבי כל כך יפה, כל כך שקט, כל כך מת.
אני רצה מהר יותר ויותר אבל אין מישהו בסביבה. הדבר היחיד שיש הוא השקט.
אני מסתובבת בחיפוש אחר מישהו, מנסה להשמיע רעשים שיחתכו את השקט, אבל כלום. השקט נשאר.
אני רואה משהו. אני מתקרבת אליו. ככל שאני מתקרבת כך גם הצורה מתחילה להתבהר. זאת דמות. זאת מוניקה. אני רצה אליה אבל היא נהיית רחוקה יותר ככל שאני שהריצה שלי מתחזקת.
״מוניקה!״, אני צועקת אבל הקול שלי לא משמע,״ מוניקה!״
אני ממשיכה לרדוף אחריה אבל היא מתחילה להעלם. לפתע אני מרגישה משהו מטלפף לי על היד ומושך אותה בחוזקה. החושים שלי לא עובדים. השוט שסביב זרועי מושך אותי אליו ואני מוצאת את עצמי על שולחן פלדה קפוא.
״מה עשית?!״, אני שומעת קולות צועקים עליי
״אני לא עשיתי כלום...״, אני נאבקת בדמעות הכאב בזמן שמענים את גופי. אף אחד לא מדבר, אבל אנחנו מבינים. העינויים ממשיכים וכשאני מרגישה שאני לא יכולה יותר התמונה משתנה...
אני וויל, מתחת לעץ הערבה שליד האגם. אנחנו בני שלוש עשרה.
״אני לא מבינה מה הקטע הזה של אהבה!״, אני אומרת בכעס וכשוויל שותק אני ממשיכה,״ כל אחד נולד בשביל התפקיד שלו! האהבה משבשת את היכולת של האדם לבחור בצד הנכון ולהגשים את המטרה הזאת! ואל תשאל אותי איך אני יודעת!״, אני צועקת עליו,״ אני פשוט יודעת...״
משתררת שתיקה בינינו. שתיקה שאותה אני מפרה,״ ההורים שלי עשו טעות, הם לא מילאו את תפקידם בשביל להתחתן, הם פרשו בשביל להביא אותי לעולם ובגלל זה אני צריכה צריכה לחפר על המעשים שלהם! אתה קולט איזה אנוכיים הם?!״, אם בהתחלה דיברתי בשקט עכשיו אני שוב פעם צועקת, ״בגללם אסור לי לפשל! בגללם אני צריכה לעשות הכל בשביל להוכיח שאני מספיק שווה במקום שני מפקדים מצטיינים! האהבה הורסת הכל!״
וויל ממשיך לשתוק. בדרך כלל אנחנו מתווכחים בלהט אבל הפעם הוא שותק...״אין לך מה להגיד?״, אני שואלת אותו. לתשובה שהוא אמר לא ציפיתי...
וויל מסתכל לי בעיניים ואומר שלוש מילים,״ אני אוהב אותך״
המילים האלה נוחתות עליי בשיא הכובד, הוא אוהב אותי?!
״אהה...זאת אומרת אהה...״, אני ממלמלת, משפילה מבט ומנסה לחשוב על תשובה
וויל אוחז ביידי ומעלה את ראשי כך שנסתכל שוב זה לזו בעיניים,״את אוהבת אותי?״, הוא שואל אותי בלי שום בלבול
אני משפילה שוב פעם מבט, ״אממ...אני מניחה שכן...״, אני ממלמלת בשקט כזה שהוא בקושי שומע. אני נשארת במצב הזה מספר שניות שנדמות כנצח ומתוסכלת שהוא לא מגיב. לבסוף אני מרימה את הראש ורואה את פרצופו קרוב לשלי. אני עוצמת עיניי ומקרבת את ראשי בהיסוס. אני נעצרת כשהמרחק בין שפתינו בקושי מילימטר. אז הוא משלים את הרווח. אני מרגישה את שפתיו הרכות נושקות לשלי במשך בנשיקה ארוכה. אני לא רוצה שהרגע הזה ייגמר.
לבסוף הוא מרחיק את ראשו משלי ומחייך אליי. אני מחייכת חזרה. הוא מחזיק את ידי בידו כשקוראים לו.
״אתה תחזור?״, אני שואלת אותו למרות שאני יודעת שהוא יוצא לאימונים ולא יחזור בזמן הקרוב.
הוא כבר היה באמצע הדרך כשהסתובב לפתע והתיישב לידי. ״קחי את זה״, הוא אומר ושולף תליון עץ מגולף במיומנות, ״יש לך חוט או משהו?״, הוא שואל ואני מביאה לו חוט דיג שמצאתי בכיס.
הוא עונד לי את זה בתור שרשרת, ״מזכרת ממני...״הוא לוחש באוזני והולך.
״תשמור על עצמך!״, אני צועקת אחריו
״הוא נעצר, מסתובב ומחיים אליי, ״אל תמותי לי גם...״, הוא מסתובב וחוזר לבסיס. משאיר אותי לבד.
לפתע אני מרגישה טלטלה חזקה. מישהו נוגע בי וקורא בשמי.
אני מזנקת מהמיטה במהירות ושולפת לכיוון הקול סכין. הכל היה חלום. זאת אומרת חוץ מהחלק האחרון...
״אווו לא צריך באלימות!״, אומרת האישה שלפניי. אני בוחנת אותה. היא לבושה בשמלה יפנית מסורתית ושיערה אסוף בגולגול. הפנים שלה מרוחות באיפור. עליז מדי. ועל פניה מתנוסס חיוך ענק. היא לא נראית מזיקה. אני עוזבת אותה ומתבוננת בחדר. לא משהו מיוחד. מיטה, שידה, ארון לבגדים, מנורה, מראה וחלון. אני נגשת לחלון ופותחת את הווילונות. העושר והפאר שנגלול אליי מבחוץ לא נותנים מקום של ספק.
זאת המפקדה.