http://www.tale.co.il/ Articles at סיפורים en-us http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%D7-%D7%90%D7%95%D7%A1--%D7%A4%D7%A8%D7%A7-3.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%D7-%D7%90%D7%95%D7%A1--%D7%A4%D7%A8%D7%A7-3.html Mon, 30 Aug 2010 15:00:22 +0300
ביום למחרת התעוררתי מוקדם. ראיתי שליירה לא נמצאת.
החלטתי להתאמן בלחימה בחרב. התחלתי לחפש את מחסן הנשק.
אף על פי שאתם בטח כבר נמצאים במחנה, כי אתם קוראים את הספר הזה, עדיין אני חושב שרצויי להסביר לכם על מבנה המחנה.
יש קבוצה של בערך 6 אוהלים גדולים שנמצאים צמודים אחד לשני, שבכל אוהל נמצאות 2 קבוצות של חצויים. האוהלים נמצאים ליד החוף. יש את המרפאה, שהיא צמודה לאוהל המגורים של הצוות הרפואי. שבו, יש לציין שנמצאים בעיקר בני הרמס מבוגרים ובני אתנה מבוגרים (בני אתנה יכולים לרפא כל שטיפה מוחית שהיא). האוהל הרפואי נמצא מתחת לגבעה הגדולה של המחנה. על הגבעה הגדולה של המחנה נמצא האוהל של אגוס. במרכז המחנה יש גבעה ועליה עץ אורן ענק. ליד היער יש אוהל גדול. הספרייה. בתוך האוהל יש הרבה מאוד שולחנות והרבה כונניות עם ספרים עליהן. יש גם מתחת להר של האוהל של אגוס אוהל גדול ובתוכו הצוות של המחנה. הוא בנוי מכמה חצויים שמטפלים בכל מיני עניינים של המחנה שאגוס לא מטפל בהם (כמו למשל בניית מרכבות, כל ענייני האישורים שנותנים לחצויים לצאת לבית שלהם בזמן הלימודים ועוד כל מיני מורים שמלמדים את החצויים בזמן בית הספר). והאחרון זהו אוהל הכניסה. הוא נמצא על גבעה שנמצאת דרומה מהמחנה.
בחזרה לסיפור.
חיפשתי את האוהל שבו הם מאחסנים את הנשקים. עברתי אוהל אחר אוהל ובאף אחד מהם לא היה נשק.
"מה אתה מחפש?" שאלה נערה מאחוריי
"אה!" נבהלתי והסתובבתי. זאת הייתה ליירה "רציתי לחפש חרב כדי להתאמן"
"יכול להיות ששכחנו ללמד אותך לזמן חרב" אמרה ליירה
"לזמן חרב?" שאלתי
"כן" אמרה ליירה "חרבות הן מתנות מהאלים. הן מסמלות את אחת הברכות שחצויי מקבל. לכל חצי אל יש חרב המבורכת בכוח הראשון שלמד לשלוט בו. זה כאילו הדרך של האל להגיד שהוא צופה בך. כמובן שעכשיו זה לא באמת סימן לכך שהם צופים בנו, זו סתם מסורת שנשארה. הם מפסיקים לעקוב אחריך בגיל 17 כשהם נותנים לך את הברכה האחרונה. רובם ככה"
"זה מעודד" אמרתי בציניות "אבל איך מזמנים את החרב?"
"אומרים 'קאספו'" הסבירה ליירה "ואז תופיע החרב ליד שלך"
"טוב. קאספו" אמרתי וביד שמאל שלי הופיעה באור לבן החרב שלי (אני חושב שכדאי לציין שאני שמאלי). להב החרב זהר באור לבן ויצאו ממנו גצי חשמל. אחר כך שמתי לב לכך שהחרב שלי נראית כמו ברק. הבנתי שהיא ככה כי היא בורכה על ידי זאוס כי שליחת ברקים זה הכוח הראשון שלמדתי לשלוט בו "מגניב!"
"עכשיו אני אלמד אותך להילחם בחרב הזו" אמרה ליירה "אגב, החרב שלך יכולה לשלוח ברקים"
במשך כל הבוקר נלחמנו אחד עם השני. בהתחלה אלה היו קרבות של אימון, שליירה לימדה אותי מהלכים ואני חזרתי עליהם, ולאט לאט הקרב נהיה יותר זורם, עד שלימוד המהלכים השתנה לנתינת טיפים פה ושם ובלי ששמנו לב זה הפך לקרב רציני. שנינו השקענו את הנשמה בקרב הזה והוא נמשך לפחות שעה.
יש לחצויים עוד כוח: הם יכולים לשים לב לאלף דברים בו בזמן. למשל, בזמן שנלחמתי עם ליירה, ראיתי את הקהל שהתקרב והתחיל לעודד.
אלה שעודדו את ליירה היו בני אתנה, בן אפרודיטה (אלת היופי והאהבה), בני הפייסטוס (אל הנפחים) ורוב בני הרמס (והיו הרבה בנים להרמס). אותי עודדו בני ארס (אל המלחמות והמריבות) שבעיקר שנאו את ליירה, בנות אפרודיטה ועוד כמה הרמסים שהריעו לי על זה שהצלחתי לשרוד את ליירה ביום השלישי. בני פוסידון (חוץ ממאט) והאדס סתם עמדו בלי צד ולא הריעו. בני אפולו סתם התחילו עם בנות אפרודיטה ולא היו שם בכלל בני דיוניסוס (אל היין) ובני דמטר (אלת הקציר והאדמה).
אגב, עוד אחד מהיכולות של החצויים זה שאנחנו יודעים על כל חצויי, איזה אל הוא אבא או אמא שלו אחרי שאישרו שהוא הבן של אותו אל (אחרי שהם עומדים על במת האבן של אגוס).
היינו יכולים להמשיך בקרב עוד כמה שעות, אבל אז הוא נעצר. ארבעה חצויים שעודדו התחילו לתקוף את כולם.
אלה היו בני אפולו, ארס, הרמס ופייסטוס. אפולו (אפשר לכנות חצוי על השם של אבא שלו. למשל, כשקוראים לחצוי אפולו, זה כי הוא בן אפולו) שלח קרני אור שסנוורו את כולם ושלחו אותם אחורה. האדס התחיל לירות כדורי אש לכל כיוון, ארס נעלם והופיע מאחורי מישהי, אמר "מוצ'יריס" והופיעה סכין (אחד הכוחות של בני ארס הוא ליצור נשקים כמו חניטות וסכינים). הוא הצמיד את הסכין לצוואר של אותה נערה ואיים להרוג אותה, והפייסטוס זימן חרב דו להבית אפילו בלי לומר את מילות הזימון (כוח שיש לפייסטוסים, כיוון שהפייסטוס הוא אל הנפחים) והניף בה לכל כיוון.
"אור, קרא לרופאים!" קרא מאט ורץ לפייסטוס לפני שהוא יחתוך מישהו וחסם את החרב שלו.
כולם התחילו לחסום ולנטרל את הארבעה חצויים, אבל נראה שבזמן שהם בהשפעה של ה"דבר" הם מתחזקים.
הרופאים הגיעו. אחרי שכולם נוטרלו האתנאים ריפאו את ארבעת החצויים מה"דבר" שנכנס אליהם, ואז עוד כמה רופאים נתנו להם סיידר (ריפויי הפנוט דורש הרבה אנרגיות מצד זה שמהופנט וסיידר הוא משקה האלים. על בני אדם הוא לא משפיע, אבל לחצויים הוא נותן הרבה אנרגיה).
אחרי שהרופאים ריפאו אותם, הצלחתי לראות 4 הילות שחורות יוצאות מהגופים של החצויים המהופנטים. ניסיתי לעקוב אחרי ההילות, אבל הן הגיעו לאזור מוצל ונעלמו בצללים, כך שלא הצלחתי לראות אותן.
הרופאים התחילו לפזר את כולם.

אחרי ארוחת הצהריים כולנו התחלנו להתארגן למרוץ המרכבות (דבר שנדחה ביום, שבשביל קבוצה חדשה שאין לה מרכבה או טכניקה משלה, היום הזה היה חשוב ביותר). ליירה ומאט עבדו על תכנון המרכבה. מאט הוא זה שבחר את הסוסים, וליירה התאמנה על עיצוב מרכבות עוד כשהיא הייתה קטנה, ולכן הם היו צריכים לעבוד ביחד.
בינתיים אני ואור התאמנו ביחד. אני הייתי צריך לעבוד עוד על שליטה באוויר לקראת המרוץ.
"אתה מה?!" אמרה ליירה בכעס. אף על פי שאני ואור היינו רחוקים מליירה ומאט, הצלחנו לשמוע.
"מה קרה?" שאל אור כשהוא ואני התקרבנו
"מאט בחר לנו היפוקמפוסים" אמרה ליירה בכעס
"נו, ו...?" שאלתי. לא היה לי מושג מה זה היפוקמפוסים
"היפוקמפוסים אלה סוסים שבמגע עם מים הרגליים האחוריות שלהם הופכות לזנב" הסבירה ליירה "קודם כל, היכולת הזאת לא מועילה לנו בכלל למרוץ, וחוץ מזה, הם נחשבים סוסים איטיים"
"למה לקחת היפוקמפוסים?" שאל אור
"כי אלה הסוסים שאני יכול לתקשר איתם הכי טוב, כי הם נחשבים גם סוסים, וגם חיות מים" ענה מאט
"אני עדיין חושבת שזו בחירה רעה. היית יכול לקחת סוסים יותר טובים וזה לא היה משנה" אמרה ליירה. בהמשך היום הם המשיכו לעבוד יחד. היה נראה שעל כל דבר הם רבו, אבל בסופו של דבר הם הצליחו ליצור שירטוט מפורט ומדהים. ליירה נתנה את השרטוט לבורק באוהל הצוות והוא התחיל להרכיב את המרכבה. בורק הוא הבן של הפייסטוס. הוא יכול לבנות הכל, אם נותנים לו את הסרטוטים והחומרים, ובדרך כלל הוא מצליח לבנות אותם בזמן מדהים.

ביום למחרת בבוקר המרכבה כבר הייתה מוכנה. היא הייתה מדהימה.
היא הייתה בצבע שחור, היו עליה שני גלים כחולים שיצאו מהאמצע לשני הצדדים וברק שהפריד בניהם. הברק היה כל כך בוהק, שהיה נראה שהוא ברק אמיתי.
התחלנו להתאמן. העברנו את המרכבה למגרש הספורט והעברנו אותה לקו הזינוק על המסלול. מאט הביא את שני הסוסים. ההיפוקמפוסים היו הדבר הכי יפה שראיתי. הם היו שני סוסים בצבע טורקיז בהיר והייתה להם רעמה בצבע כחול דהוי. חיברנו לאותם למרכבה. ראינו שעוד מרכבה הגיעה. גם מרכבה יפה. היא הייתה בצבע לבן. היו הרבה גבעולי חיטה בחלק הקדמי שבלטו גם מלמעלה, ושתי כנפיים שהתפרשו לשני צדדים. על המרכבה עמדו בת דמטר ובן הרמס. באחד מהצדדים הגיעו בן אתנה ובן הפייסטוס.
"אתם גם מתאמנים פה?" שאל בן האתנה
"כן. אנחנו עושים נסיעת מבחן למרכבה" אמר אור
"אז בואו נעשה ביחד. ננסה להתחרות אחד בשני" אמרה בת דמטר
"טוב" אמרתי "למישהו יש בעיה?"
"לא" אמרה ליירה "אני לא חושבת שמישהו מתנגד. אני ליירה. בת אתנה" (מנומס כשאתה מציג את עצמך לומר בן של איזה אל אתה, אף על פי שבדרך כלל יודעים את זה מראש)
"אני מאט, בן פוסידון"
"אני אור, בן הרמס"
"אני קני, בן זאוס" ראיתי את התגובה שלהם כששמעו שאני הבן של זאוס.
"טוב" אמרה בת דמטר "אני אשלי, בת דמטר"
"אני זאק. בן הרמס" אמר זה שהיה במרכבה ליד אשלי
"אני אדוארד" אמר בן אתנה מחוץ למרכבה "אני בן אתנה"
"אני ריק" אמר זה שעמד ליד אדוארד "אני בן הפייסטוס"
רק אז שמתי לב לזה שכולנו הגענו מארצות שונות, אבל עדיין כולם דיברו בעברית ובלי מבטא בכלל. אחר כך שאלתי את ליירה בקשר לזה, זה עוד כוח של חצויים. כשאנחנו מדברים אחד עם השני אנחנו מדברים אוטומטית בשפה עתיקה שרק חצויים מבינים. בגלל זה היא לא דיברה איתי בבית הספר. כי אז לא שלטתי בכוחות החצויי שלי, ולא הייתי מבין מה היא אומרת (רק עם זה עניין אתכם, ליירה מיוון, מאט מארצות הברית, ואור ואני מישראל).
אשלי וזאק מיקמו את המרכבה שלהם לידינו ואדוארד וריק הלכו למוסך.
ליד המגרש עברה בת אתנה בוגרת מהצוות (כל שעה עגולה עוברים כמה אנשים מהצוות לסיבוב באזור המחנה. סתם לביטחון). ביקשנו ממנה שתשפוט במרוץ.
"חוקים בסיסיים של המרוץ:" אמרה האתנה "4 סיבובים. כניסה למוסך אפשר לעשות רק בסוף הסיבוב השני. מותר כל מהלך חוץ מהריגה מכוונת, וגם לא מכוונת, ושליחת ברקים. צאו!"
שתי המרכבות יצאו. היינו בפיגור. למרכבה השנייה היו מחוברים פגע-סוסים (סוסים עם כנפיים), שהם נחשבים סוסים מהירים מאוד. בדרך כלל הם מתחברים רק עם הרמסים, שיודעים לרחף ולפסידונים שיכולים לתקשר עם סוסים. כשהמרכבות יצאו, היה אפשר לראות בברור שליירה הייתה רותחת על מאט.
אתם באמת לא רוצים לדעת מה היה בתחרות. זה התחיל בזה שלא היה לי מה לעשות כי המרכבה של זאק ואשלי הייתה לפנינו, ולכן לא היה לי מה לעשות כדי לעקב אותם, אחר כך זה המשיך בזה שאשלי שלחה עלינו מטח של שברי אבנים שפגעו במרכבה ויצרו עיקומים עליה, המשיך בעוד ויכוח של ליירה ומאט בזמן שהיינו במוסך על כמה שזה היה טיפשי לא להקשיב לה בקשר לסוסים, ועוד כל מיני דברים במהלך הסרטוט, ובגלל החבטות היה לאור קשה לפרק את הגלגלים ואיבדנו זמן רב, והכי גרוע, שמרוב כעס, כשאור הביא לסוסים מים, מאט בטעות השפריץ את כל המים על הסוסים (טיפת מים שנופלת על סוס לא משפיעה עליו, אבל דלי מים גדול כמו שהיה לאור היה מספיק גדול כדי לשנות את הרגליים האחוריות של ההיפוקמפוסים לזנב), והיינו צריכים לחכות עד שהסוסים יתייבשו. בסוסו של דבר ההרמס והדמטר ניצחו אותנו ביותר מהקפה שלמה.
"מאט, אני מקווה שאתה יודע שהכול בגללך" אמרה ליירה
"בגללי? תני לי סיבה אחת, למה זה בגללי" אמר מאט
"מי לוקח היפוקמפוסים למרוץ מרכבות!" צעקה ליירה
"אני" אמר מאט והלך
במשך כל אותו היום ליירה ומאט לא דיברו אחד עם השני. ביום למחרת הם ניסו להגיע לפשרה ולא הצליחו (כמובן שתיקנו את המרכבה וליירה עשתה כמה שינויים בסרטוט, כדי שהמרכבה תחזיק יותר. בורק לא אהב את זה, אבל הסכים לשנות).
בסוף בערב ליירה ומאט החליטו שמחר הם יגיעו לפשרה.
הנה תקציר של הימים הקרובים, עד יום המרוץ:

יום חמישי:
ליירה מנסה לגרום למאט להחליף סוסים. מאט מסרב. ליירה ומאט רבים ולא מדברים. אנחנו מגיעים למגרש הספורט, מגיעה קבוצה נוספת. אנחנו עושים מרוץ קטן נוסף, אנחנו מפסידים (שוב). ליירה ומאט צועקים אחד על השני. בערב הם מנסים להשלים.

יום שישי:
ליירה ומאט שוב רבו על הסוסים. מאט הבין שכולנו נצטרך לסמוך על עוד דברים שאני יכול לעשות בשליטה באוויר שלי. יצאנו למגרש והתחלתי להתאמן ובסוף היום ליירה ומאט שוב משלימים.

יום שבת:
ליירה ומאט שוב רבו על עניין הסוסים (בפעם הרביעית), כולנו הגענו למגרש, עשינו עוד מרוץ קטן, והפסדנו כשהיינו ממש קרובים לקבוצה השנייה. מאט וליירה שוב רבו. הפעם לא ניסו להשלים.

יום התחרות:
היום סוף סוף הגיע יום המרוץ. לי ולאור היה ברור שאין סיכוי שנצליח לנצח במרוץ אם ליירה ומאט לא ידברו.
"אני מדבר עם מאט ואתה עם ליירה" אמר אור
"בסדר" אמרתי
נכנסתי לספרייה. היה ברור שליירה תהיה שם. לא מהסיבה שאתם חושבים. בפעם השלישית שהם רבו היא הלכה לספרייה ונשארה שם מהבוקר עד אחר הצהריים. שאלתי אותה למה היא נשארה שם כל כך הרבה זמן והיא סיפרה לי שזה מין מנהג כזה שלה שכל פעם שהיא עצבנית היא קוראת. פעם כשהיא הייתה בת 9 היא התעצבנה בגלל משהו וגמרה את כל כרכי המילון שהיו בספרייה של המחנה ויכלה לצטט את כל המילון בעל פה (למרות שזיכרון מעולה זה דבר רגיל אצל אתנאיות). בחזרה לסיפור.
"מה את עושה?" שאלתי בניסיון נואש להתחיל שיחה. ניסיון דפוק לגמרי. היא בספריה, מה היא כבר יכולה לעשות?
"אה, קוראת?" היא אמרה בתגובה למה שאמרתי
"נכון" ניסיתי להציל את עצמי
"אז מה אתה צריך?" היא אמרה והעבירה עמוד בספר
"מה את קוראת?" שאלתי
"לא יודעת. לא שמתי לב" היא אמרה
"אה-הא" הגבתי. מוזר "עד כמה זה נורא אם..."
"זה מאוד נורא" קטעה אותה ליירה והעבירה עוד עמוד
"למה?"
"אני מנסה להוכיח לה" היא אמרה. לא ידעתי על מי היא דיברה
"להוכיח, 'לה', מה?"
"ש... תראה, אני... אני פשוט צריכה" היא אמרה
"ואת לא מוכנה להגיד לי למה" אמרתי
"אני אמרתי לך. אני... אוף עזוב את זה!" אמרה ליירה וזרקה את הספר "עכשיו מרוב שאני עצבנית אני לא מצליחה לקרוא"
"אבל את אפילו לא במרכבה" אמרתי
"כן, אבל התפקיד שלי הוא ליצור אסטרטגיה בשביל המרוץ. זה ברור שהתפקיד שלי הוא לא להחליף גלגלים. כבר יצרנו אסטרטגיה, אבל היא לא תפעל כל כך טוב עם אנחנו לא נצליח לעקוף אותם"
"טוב, אני למדתי טכניקה נוספת לשליטה באוויר" אמרתי. ניסיתי לעודד אותה
"היא תהיה מספיק טובה כדי לעקוף מרכבות של אחרים?" שאלה ליירה
"אני לא יודע" אמרתי "אבל אור יכול הרי להכפיל את עצמו, וככה כשנגיע למוסך יהיו יותר משני מוסכניקים ונוכל לעקוף כמה מרכבות נוספות"
"אתה פשוט לא מבין" רק עכשיו הבנתי למי ליירה התכוונה (די באיחור). ליירה הייתה צריכה להוכיח לאתנה משהו. רק לא ידעתי מה. או למה
"אני לא אבין אם לא תסבירי לי" אמרתי. התחיל להימאס עליי זה שהיא כל הזמן מסתכלת עלינו מלמעלה. כאילו היא יודעת דברים שאנחנו לא (ואני לא מדבר על חומרים בפיזיקה או מתמטיקה).
ליירה הלכה.

"הצלחת לגרום לליירה לוותר על עניין הסוסים?" שאל אותי אור
"לא. הצלחת לגרום למאט לוותר על ההיפוקמפוסים?" שאלתי
"לא" ענה לי אור
"אז מה עושים?" שאלתי
"מקווים לטוב?" אמר אור בתקווה. היה ברור שהלך עלינו במרוץ.
המצב היה כזה: עוד חצי שעה בערך המרוץ. ליירה ומאט לא מדברים, יש לנו חצי אסטרטגיה, יש לנו סוסים איטיים לגמרי במרכבה, ואם נפסיד, המריבה של מאט וליירה תגדל כל כך עד שהם יוכלו להרוג אחד את השני.
ליירה ומאט הגיעו.
"תגידו למאט שהוא יכול להשאיר את הדגים" אמרה ליירה כשמאט היה מולה. יופי. עכשיו התחלנו בתגובות הילדותיות ומשחק ה"תגידו לו"
"תגידו לליירה שלא התכוונתי לשנות אותם גם אם היא לא הייתה מסכימה" הגיב מאט
"טוב, תראו מה נעשה" אמרה ליירה. היא דיברה בטון המפחיד שבו היא דיברה אז בפעם הראשונה כשהיא חטפה אותי מבית הספר "קני, אתה ממשיך בטכניקה שאמרת לי, ותנסה כמה שיותר לצמצם פערים בינך לבין המרכבות שלפניך. אור, אתה יודע מה לעשות, ואני אנסה לפענח את הטכניקות של האחרים ואתן לקני עצות על איך להמשיך"
"בסדר" אמרנו אני ואור באותו הזמן. לפעמים חושבים שמאט הוא המנהיג בקבוצה שלנו כי הוא הכי מבוגר ויש לו הרבה כריזמה, אבל ברגעים כאלה נראה שדווקא ליירה היא המנהיגה בקבוצה.
היה ברור שמאט כועס על ליירה עוד יותר כשהיא התחילה לומר לכל אחד מה לעשות ודילגה עליו. מצידו זה היה נראה כאילו הוא לא עושה כלום במרוץ.
"בואו ניקח את המרכבות למגרש" אמר מאט
הלכנו למרכבה. חיברנו את הסוסים אליה. אני ומאט עלינו עליה ואור וליירה הלכו לידינו.
בהתחלה הלכנו לכיוון מגרש הספורט, אבל אז שינינו כיוון.
"לאן אתם הולכים?" שאלתי "המגרש בצד השני"
"המגרש הוא רק לאימונים" ענתה ליירה "בכל פעם שיש מרוץ מרכבות מופיע מגרש נוסף"
עברנו אל מאחורי הגבעה עם האוהל שאליו נכנסים או יוצאים מהאזור הזה, ואז אני ראיתי את המגרש.
הוא היה עצום. נכנסנו באחת הכניסות. הבפנים שלו היה מדהים. היה גם שם מסלול בצורת מסלול ריצה רק גדול בהרבה מזה שבו התאמנו, היו מדרגות על מדרגות שהתנשאו לגבהים עצומים ששימשו ככיסאות ישיבה, כמו באמפיתיאטרון. ניחשתי שלא רק חצויים באימונים צופים במרוץ המרכבות. ואכן, בקבוצת כיסאות יחסית קטנה ישבו נערים עד גיל 17, וכל השאר היו חצויים מבוגרים מצבא החצויים, והיו מושבים מיוחדים מקדימה 12 מושבים מעותרים ויפים. על כל מושב היה סמל. הבנתי שאלה מושבים לאלי האולימפוס. על המושב השישי משמאל היה סמל של ברק. זה היה המושב של זאוס. אבא שלי. כמובן שהמושבים היו לכבוד בלבד, ואף אחד לא ישב, או התכוון לשבת עליהם.
"וואו" אמרתי
מאט ואני הסענו את המרכבה לקו הזינוק ואור וליירה הלכו לאזור המוסך.
זהו זה. עכשיו מתחיל מרוץ המרכבות. ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%25d7%25a0%25d7%2591%25d7%2595%25d7%2590%25d7%25aa-%25d7%25d7%25a6%25d7c%25d7c%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a7-%25d7%2599%25d7%2591.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%25d7%25a0%25d7%2591%25d7%2595%25d7%2590%25d7%25aa-%25d7%25d7%25a6%25d7c%25d7c%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a7-%25d7%2599%25d7%2591.html Sat, 28 Aug 2010 22:19:24 +0300 הסומק שהציף את פניה היווה אישור לתקוותו הכמוסה, נתן דרור למחשבותיו. הוא חשש שאולי זה מוקדם מידי. הרי הוא מכיר אותה פחות מיומיים! אבל הלב שלו לא מתחשב בימים ובשעות. לאהבה הזאת לא דרוש זמן רב כדי לפרוח. "טוב, תראה," היא פתחה "מאז שהכרתי אותך..." הוא איבד את חוט המחשבה. הוא קיווה שהוא לא נראה דרוך מידי, להוט מידי, אחר דבריה. "את מחבבת אותי." אמר באימפולסיביות. אוי! אמרתי את זה בקול רם? הוא חשב. הוא היה בטוח שהיא לא תבין, שתאמר 'סליחה?!' בקול תמוה או משהו מעין זה. אבל במקום זאת אמרה "ובכן, כן. לא! אני לא יודעת! אתה מבין," היא הביטה ישר בעיניו, מסמיקה "מעולם לא חיבבתי אף אחד. מעולם. אני חושבת ככה לפחות. אבל איתך... איתך זה אחרת. מה לדעתך הסיבה לזה שאני מתהפכת במיטה בלילה?" זה לא הפחיד אותו. הוא ידע שזו פריצת דרך עבורה, להגיד לו את זה. "את חושבת שזה עמוק יותר, מה שאת מרגישה כלפיי?" הוא אמר, מביט בעיניה. הוא הבין שזה מוזר, לנתח את הרגשות שלה אליו בפניה. הוא ידע שנער רגיל לא היה מעלה על דעתו לעשות זאת. אבל הוא מעולם לא היה נער רגיל. והיא מעולם לא הייתה נערה רגילה. "אני ממש לא יודעת. אני חושבת... אני חושבת שכן." אמרה בזהירות. "האם... האם אתה מרגיש את אותו הדבר לגביי?" או! מבוי סתום. הוא לא יכול להגיד לה שהוא מרגיש הרבה יותר. זה יבהיל אותה. הוא שמח על הווידוי, כמובן. אבל הוא לא רצה לקלקל את מה שכבר נעשה. אבל אז, הוא נזכר בסיסמא של פאגיוס, בהתנגדות הנחרצת שלו למה שהיה נקרא, בנסיבות רגילות, רומן בעבודה. הוא יצטרך לגשת לנושא בזהירות. "תראי," הוא אמר, מנסה להיות זהיר, "אולי... הייתי מחבב אותך. כלומר, אם הייתי מרשה לעצמי לחבב אותך. זה לא שאני מנסה לגרום לעצמי לא לחבב אותך. יכול להיות שאני מחבב אותך ואני מנסה לדכא את זה. יכול להיות." הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה לדחות אותה. הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות זה להגיד את מה שהוא מרגיש באמת.עכשיו הוא יצטרך להכריע בין הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות לבין הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות. כלומר, בין ההיגיון לבין הרגש. "ו... מה אתה מנסה להגיד בזה?" היא הייתה מבולבלת. הוא לא ראה את זה בא. הוא לא הבין איך נתן למילים לחמוק מפיו...
"אבי היה חברו של האיש שהרג את הוריך." אמר, לא מבין מאיפה זה בא לו. "גדלתי בביתו של קארונדל פאגיוס זה עשר שנים, מאז שאבי נעלם, בהיותי בן שבע. אני עוזרו של קוסם האופל הגדול בתקופתנו מאז שהייתי ילד קטן." הוא לא העז להביט בעיניה. "אבל אני לא כמוהו!" מיהר להצדיק את עצמו. הוא ידע שהיא לא תאמין לו. זה היה חסר סיכוי. עכשיו הוא היה צריך למצוא הוכחה לזה שהוא לא כמוהו. איך מוצאים הוכחה לדבר כזה?
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%D7%D7c%D7%91-%D7%A9%D7%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7-%D7c%D7%A4%D7%A2%D7%95%D7%9D-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%D7%D7c%D7%91-%D7%A9%D7%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7-%D7c%D7%A4%D7%A2%D7%95%D7%9D-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D.html Thu, 26 Aug 2010 18:25:59 +0300 ה-ארוחה הבאה שלי הרגשתי צורך לספר למישהו ומצאתי מישהי ממש מיוחדת והיא אמרה לי "בואי הנה ילדה.." התקרבתי אליה ואז היא אמרה "מה את?" "אני כלום" עניתי היא נראתה משוגעת מדי אני הרי לא משוגעת באתי ללכת והיא אמרה "אנחנו בני האדם קטנים לידך.." ואז היא הוסיפה "את רעבה את רוצה להרגיש אדרנלין...את רוצה דם נכון?" היא אמרה את זה בקול כל כך מגרה שהיה בא לי לטרוף אותה היא הוציאה בקבוקון קטן ואמרה שתי את כולו לא חשבתי פעמיים ושתיתי אותו זה נתן תחושה כל כך טובה ... זה הרגיש.. כל כך טעים אבל לא כל כך נכון ניגבתי את שפתיי ואמרתי "זה היה דם נכון?" "כן מי הממזר שעשה לך את זה?" היא הצביעה על שפתיי לא הבנתי הסתובבתי למראה וראיתי ניבים צרחתי ונפלתי לרצפה והתחלתי להגיד "אני משתגעת כאן זה בגלל מה שהם מזריקים לי!" והיא אמרה "אל תצרחי מה שראית היה נכון" סתמתי את הפה לרגע באתי להגיד משהו אבל היא עצרה אותי ואמרה "שקט מקשיבים לנו"... היא פתחה את הדלת שני משוגעים התחילו לצחוק ולהזיל ריר והם עשו "דם!!!... חח... זה מצחיק" והתחילו להתפקע מצחוק אמרתי להם "לכו" ואז יצא לי מין נהמה כזאת ניביי בצבצו החוצה הם ברחו היא סגרה את הדלת ואמרה "מי עשה לך את זה אז?..." "זה היה החבר שלי" והיא אמרה "תני לי לנחש נפרדת ממנו?" "כן" עניתי בלחש היא קמה לקראתי ואמרה "את צריכה לצאת מהמקום הזה.... הוא יעשה לך לא טוב" "אבל יתפסו אותי" "תשתני... לערפדית... אני רואה שאת רוצה לנקום" היא פתחה את הדלת שלה וראיתי את כל המסדרון מלא במשוגעים והיא אמרה "הם זה לא את" היא הכניסה לי שתי בקבוקים קטנים לתיק ואמרה "שיהיה לך צידה לדרך".... לקחתי את התיק והלכתי לחדרי התיישבתי על המיטה היא אמרה שאני ערפד? ... מוזר הרי ערפדים יכולים לעשות ניסים לא? כמו לרוץ ממש מהר נגעתי בסורגים שבחלון הם התנפצו ברגע שלחצתי לחיצה קטנה אבל אז נזכרתי אני בקומה שביעית אני לא יוכל לקפוץ אבל זה היה מוזר ומפחיד החלטתי לשבור את החלון ולתת קפיצה שברתי אותו לקחתי רק את הבגדים שעליי לבשתי בגדים רגילים לא את הבגדים של המשוגעים ראיתי שיש גדר ענקית בקצה אבל אמרתי לעצמי מה שיהיה יהיה עליתי לחלון אף אחד לא ראה ולקחתי נשימה ואז.....קפצתי נפלתי על הקרקע לא חבולה אפילו ראיתי את אחד השומרים מגיע הוא רץ לקראתי ואז תפסתי לו את הצוואר וסיבבתי הדם היה על הידיים שלי קפצתי מעל הגדר בלי למצמץ והתחלתי לרוץ ולרוץ עצרתי במקום לא ידוע ראיתי תחנת אוטובוס ישבתי איש התיישב לידי אמרתי "הי..אתה יודע אולי איפה אני?" הוא הסתכל עליי במבט מוזר ולא ענה הייתי עייפה אז הוצאתי בקבוק קטן מהתיק והתחלתי לשתות אותו האיש הסתכל עליי וברח ואז אחד עם מכונית שחורה יפה כזאת עם שתי דלתות עצר והסתכל עליי














הוא יצא מהאוטו ותפס אותי בידי ומשך אותי לאוטו ואמר לי בלחש "אסור לשתות דם בציבור" והכניס אותי לאוטו אמרתי לו "עזוב אותי תן לי ללכת" כל השפתיים שלי היו דם הוא המשיך לנסוע והתחלתי לצעוק ניגבתי את שפתיי והניבים שוב יצאו וקירבתי אותם לצווארו הוא חייך ואמר "גם אני יודע טריקים הוא קפץ במהירות לכיסא האחורי הוא השכיב אותי והתיישב עליי כשרגליו לצידי גופי התנשמתי בכבדות ואמרתי לו "אתה ערפד?" "לצערי הרב כן" הוא אמר וקם מעליי בעדינות יצאנו מהאוטו והוא אמר בלחש "כאן זה בר... לערפדים" ואז הוא הוסיף "את נכנסת או לא?" "מי אתה?" שאלתי "אני אוהב להיות סטנדרטי וגם זה לא שאני ממש מחבב אותך..." נכנסנו היו הרבה אנשים שם או שאולי הם בכלל לא אנשים הם ערפדים טוב אני מתבלבלת מכל הקטע כאן שאלתי אותו "רגע אתה רוצה להגיד שהדם ממכר?" הוא לא ענה הוא הסתכל על איזה בחורה אמרתי לו "תגיד לה שלום..." היא הייתה יפה בלונדינית רזה עם עניים כחולות גדולות הוא הלך ואמר "שלום..." והיא אמרה "הי..." הוא התיישב מולה... והיא אמרה "אתה חמוד..." עד לפה שמעתי והלכתי לבר אבל לא היה עליי כסף הברמן בא אליי ואמר "את רוצה משהו?..." "אין עליי כסף..." הוא התחיל לצחוק כאילו הוא משועשע מהשיחה ואז הוא עצר את הצחוק המטורף שלו ואמר "את חדשה בזה נכון?..." "במה?" שאלתי ואז הוא אמר "קחי.." הוא נתן לי מנה גדולה של דם... רציתי כל כך אבל לא נגעתי בזה והוא אמר "אל תדאגי זה דם של חיות..." לקחתי את הכוס והתחלתי לשתות בהנאה... הוא חייך אליי ואמר "אז איך קוראים לך?" עניתי "אני לא חושבת שאני יכולה לסמוך על ערפד..." העפתי מבט לצדדים הרבה התנשקו והתמזמזו מהצד הברמן הסתכל עליי ואמר "הלו את ערפדית... זה העם שלך עכשיו" לקחתי שלוק אחרון ושאלתי "אתה יודע איפה גר" היה קשה לי להגיד כבר את השם שלו כמה סבלתי בגללו ואמרתי "ג'ון" ג'ון היה חבר שלי לשעבר ... הוא הסתכל עליי בתימהון ואמר בלחש "את מתכוונת לג'ון ג'ון..." הוא הדגיש ואני אמרתי "כן..." הוא אמר "הוא הכי חזק ומשוגע מכל הערפדים כאן למה את מחפשת אותו" הוא הסתכל ללמעלה ואמר "אני מבין" והצביע על הנשיכה והוא הוסיף "אל תתעסקי איתו... עצה של" השלמתי אותו "ערפד?" "באתי להגיד חבר..." הוא אמר סיבבתי את הגב ואמרתי "ניקול..." "מה?" הוא שאל ואמרתי "השם שלי ניקול..." הוא חייך אליי ואמר "אם את צריכה משהו תבואי..." יצאתי מהבר עצבנית הלכתי מאחורי הבר היה שם גרם מדרגות התיישבתי והסתכלתי לרצפה לא ידעתי מה קורה לי לפני שלושה חודשים היה לי חיים נורמאליים משפחה חברים ועכשיו אני אוכלת דם?! איך זה יכול לקרות דווקא לי?... ולמה אני לוקחת את זה בכל כך בקלות התחלתי לדמוע אני כמעט אף פעם לא בוכה... הסתכלתי לרצפה שמעתי רעש של נעליים מאחוריי הולכות הוא נעצר הלך ימינה והמשיך כאילו הוא לא התייחס אליי התחלתי לנגב את הדמעות במרץ רב אף אחד לא יראה אותי בוכה הוא הסתובב הסתכלתי ללמעלה על ידי עמד אותו האיש זה היה ג'ון!!!! קמתי על רגליי הוא הסתכל עליי מחוייך......... לא דיברנו הסתכלתי עליו בשנאה רציתי לצעוק ולהרביץ לו אבל משהו לא נתן לי אחריי שקמתי הלכתי הוא חשב שאני יעצור רק אמרתי לו "אנחנו ניפגש שוב..." והוא אמר "פעם ראשונה שהגיבורה בוכה..." נעצרתי הסתובבתי ואמרתי לו "לא אני בכיתי שנפרדנו" והמשכתי ללכת ידעתי שהוא אוכל את עצמו מבפנים...הוא שלח לעברי קללה אבל לא התייחסתי והמשכתי ללכת....

]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%25252525d7-%25252525d7%2525252590%25252525d7%2525252595%25252525d7%25252525a1-%25252525d7%25252525a4%25252525d7%25252525a8%25252525d7%25252525a7-2.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%25252525d7-%25252525d7%2525252590%25252525d7%2525252595%25252525d7%25252525a1-%25252525d7%25252525a4%25252525d7%25252525a8%25252525d7%25252525a7-2.html Mon, 09 Aug 2010 12:37:13 +0300
אגוס לקח אותי ואת ליירה לאוהל אחר. הדרך הייתה ארוכה, כי האוהל של אגוס היה רחוק מהמחנה. הוא היה בצד.
"גם את חצי אלה?" שאלתי את ליירה
"כן" היא ענתה לי "אני בת אתנה (אלת החכמה ומלחמות הצדק). הגעתי לכאן כשהייתי בת 7, ובגלל שהייתי צעירה מדי, לא נתנו לי להצטרף לקבוצה. אגוס נתן לי לעשות כל מני שליחויות למחנה"
"אז ההפנוט זה כוח של אתנה?" שאלתי
"זה לא בדיוק הפנוט" היא ענתה לי "אני השכחתי מהם את הרגע ששלחת את הברקים ואז סיפרתי להם את מה שיהיה להם יותר קל לשמוע, כדי שהכוחות שלך יישארו בסוד"
"במחנה הזה אתה תתאמן לקראת הגעתך לצבא החצויים" הסביר אגוס. עברנו לאזור שבו היה מרחב גדול של דשא ירוק. הרבה נערים עשו שם כל מני פעילויות. הנערים לבשו בגדים מוזרים. כולם לבשו בגדים רגילים, אבל על הבגדים הם לבשו בגדי לגיונרים (לוחמים יוונים עתיקים).
"אתה תצטרך ללמוד לשלוט ביכולות האליליים שלך" אמר אגוס והצביע על אזור שבו היה נער שישב מתחת לעץ, יצר כדורי אש וכיבה אותם, מתוך שעמום, שני ילדים שנראו יחסית צעירים ששיחקו תופסת כשהם מרחפים ובת אחת שהעלתה חלקי אדמה מסביבה וזרקה אותם על איזו מטרה
"אתה תלמד לשלוט בכוחות החצויים שלך" אמר אגוס והצביע על שני חצויים שנלחמו אחד עם השני בחרב וקבוצה של חצויים אחרים שהתאספו שם ועודדו את הלוחמים
"ואתה תלמד מיומנויות שונות של ספורט" אמר אגוס
"או, את זה אני מכיר" אמרתי בתקווה שזה מה שחשבתי שזה
"זה לא מה שאתה חושב שזה" אמרה ליירה
עברו ליד מגרש ספורט, עם כיסאות של אמפיתאטרון מסביבו, עם מסלול שדומה למסלול ריצה בתחרויות, ועל המסלול התחרו אחת עם השנייה שתי מרכבות עם סוסים
"יופי" הערתי בציניות
"והנה זה" אמר אגוס כשהגענו לאוהל
נכנסנו לאוהל וישבו שם שני נערים. אחד נראה קצת גדול ממני, והשני נראה בערך בגיל של ליירה.
"קני וליירה, תכירו: מאט ואור" אמר אגוס
"אני מאט" אמר הנער הבוגר ולחץ לי את היד
"אני קני" עניתי
"אני אור" ענה הנער השני מאחור
"היי מאט" אמרה ליירה. היא דיברה בטון שלפיו הבנתי שהם כבר מכירים טוב "היי אור"
"מאט הוא הבן של פוסידון" אמר אגוס "ואור הוא הבן של הרמס (הרמס הוא אל הגנבים, הרפואה והנוודים)"
"בן של איזה אל אתה?" שאל אותי אור
"אני... הבן של זאוס" אמרתי. הרגשתי מוזר בזה. כאילו זה הופך אותי למיוחד. טוב, מיוחד יותר ממה שאני עכשיו
"אתה..." אמר אור בפליאה
"רגע, אגוס הוא באמת...?" שאל מאט המום את אגוס. יופי. עכשיו אני שוב מרגיש שונה
"הוא כן" אמר אגוס ותפח לי בגב. הוא פנה לצאת מהאוהל "אתם מעכשיו קבוצה. אתם יכולים לצאת ולהתחיל להתאמן"
יצאנו מהאוהל גם. אני, מאט, ליירה ואור.
אור היה בלונדיני ואנרגטי מאוד. הוא היה שנה מתחתיי. בהמשך גם גיליתי שהוא אוהב להחביא דברים שלנו והוא חושב שזה מצחיק. מאט היה בן 14. הוא גבוה, שזוף ויש לו שיער חום.
במהלך הספר אני אתן לכם גם כל מיני עצות שקשורות לחצויים. שיהיה לכם קל יותר בהמשך הסיפור, ובכלל לעזור לכם בהמשך הדרך שלכם.
לבנים של זאוס (בינתיים זה רק אני), יש יכולת לשלוח ברקים, ליצור סופות (לשלוט באוויר) ולשלוח רעמים (רק שחשבתי על זה בשלב מאוחר יותר בהמשך המסע). לליירה יש את הכוח לזכור הכול, לקלוט דברים הרבה יותר מהר, להשכיח דברים מאנשים, לקלוט טכניקות לחימה בחרב ברגע שהן רואות אותן ואפשרות לזמן חץ וקשת. בגלל סיבות שיסופרו בהמשך, במגע עם החרב שלה היא יכולה לתקוף ברמה גבוהה של 5 מומחי לחימה בחרב. לאור, בגלל שהוא בן הרמס יש הרבה יכולות, אך שלא כמו רוב בני הרמס יש לו מבנה גוף די שרירי. הוא יכול להפוך לבלתי נראה, להכפיל את עצמו, לרחף ולרפא (באחד מהמקרים הנדירים שפציעה לא מתרפאת). ולמאט יש את הכוח לשלוט במים, לקבל יכולות גופניות עצומות במגע עם מים, ליצור רעידות אדמה ולתקשר עם סוסים. זהו. אלה הכוחות שלנו. ועכשיו בחזרה לסיפור.
מצאנו פינה שלא היה בה אף אחד, והתחלנו להתאמן. טוב, הם התחילו להתאמן. אני ניסיתי לשלוח ברק אחד מסכן.
ניסיתי שוב ושוב, ואף ברק לא יצא מהידיים שלי.
אחרי כמה דקות הסתובבתי לשאר כדי לראות מה הם עושים. הם דיברו ביחד רחוק ממני. זה ממש לא עזר לביטחון שלי. לא רק שאני לא מצליח לעשות שום דבר שזאוס יכל, עכשיו אני שוב פעם המנודה.
"קני" קרא לי מאט שהתקרב אליי
"מה?" שאלתי
"תשלח ברק" אמר מאט
"אני לא מצליח" אמרתי. מאט כבר היה לידי
"תנסה. אני רוצה לראות שאתה מנסה" הוא אמר. הוא דיבר אליי בתוקפנות.
התרכזתי בכל כוחי למטרה מסויימת שחשבתי עליה. לא רציתי להביך את עצמי. רציתי להוכיח שלמרות שאני חדש, אני לא חלש כמו שאני נראה. התרכזתי בברקים, ובסלע שהיה ממולי. שלחתי את הידיים קדימה ו... כלום. לא שלחתי אפילו ברק אחד מסכן.
"זהו? זה הכל?" שאל מאט והמשיך לדבר בתוקפנות "אפילו לא גיץ חשמלי אחד?"
"אני אמרתי לך..." אמרתי מנסה להתגונן. רציתי להמשיך, אבל הוא קטע אותי
"אני מבין מה הולך כאן" הוא אמר "אתה פשוט מתחזה"
"אני, מה?" שאלתי בפליאה על האמירה
"אתה לא הבן של זאוס. אתה סתם נער שעמד במקום הנכון בזמן הנכון, כך שנראה כאילו אתה שלחת את הברק, אבל זה כנראה היה סתם חוט חשמל שנקרע"
"זה לא היה חוט חשמל" אמרתי. ניסיתי להראות שאני בוטח במה שאני אומר, אבל לא הצלחתי. לא האמנתי בזה בעצמי. יכול להיות שזה באמת היה חוט חשמל
"אתה פשוט בושה לזאוס" הוא המשיך
"אני לא" אמרתי. התחלתי לרתוח. במקום להרגיש מושפל ולברוח, ברגע שהוא נגע בנקודה הזאת, אני פשוט התפרצתי מזעם. באותו רגע אני הייתי רותח מזעם, וברגע לאחר מכן הייתי מוקף בברקים שהקיפו את כל גופי. לא הצלחתי לחשוב או לשלוט במה שאני אומר, ומכל מה שתכננתי להגיד באותו רגע, יצא לי "אתה רואה?"
"כן. אז אתה יכול ליצור גיצים קטנים. אז מה? אפילו בבני אנוש פשוטים לא הצלחת לפגוע, אז מה יהיה בקרב נגד הטיטאנים?" אמר מאט
"אני אעשה, את זה" אמרתי וכל הברקים נשלחו אל מאט. הוא נפגע ועף אחורה כמה מטרים
"מאט!" צעקתי
"אני בסדר" אמר מאט והתרומם כאילו סתם דחפו אותו מטר. לא ידעתי אם זה בגלל שהברקים היו חלשים מאוד, או אם זה בגלל שהוא ריפא את עצמו "זה חתיכת ברק"
"אני... אה... תודה?" לא היה לי מושג על איך להגיב ל"זה חתיכת ברק", אבל זרמתי
"אז הבנו מה המניע של הכוחות שלך" אמרה ליירה "כעס. כמו של זאוס"
"מה זאת אומרת?" שאלתי
"זאת אומרת, שלכל חצויי מתחיל יש מניע כוחות. מין תוסף אנרגיה שעוזר לו לתקוף. אצלך זה כעס, כמו זאוס, שבזמן זעם על בני האדם הוא שלח ברקים ורעמים" הסבירה ליירה
"רגע, רגע, אני חייב לנסות" אמרתי. הייתי נלהב שסוף סוף אני יכול לשלוט במתקפה.
ניסיתי לחשוב על כל הדברים ששנאתי בבית. את הבריונים, את איך שהם זרקו אותי אחד על השני ובעיקר על המחברת ציור. וזה הצליח. בערך.
נוצרו ברקים שהקיפו לי את הגוף
"זה הצליח! זה ממש הצליח!" אמרתי כולי מתלהב, ואז... בום! הברקים לא היו מספיק יציבים והתפוצצו עליי. עפתי אחורה על עץ. אני חושב שלרגע הייתי מעולף, אבל בזכות לריפוי זה עבר מהר מאוד.
"זה בסדר" אמר מאט ועזר לי לקום "אתה רק צריך לעבוד על זה עוד קצת"
אני חושב שבאותו רגע הבנתי שהוא לא באמת היה רשע, אלא זה היה כדי לעצבן אותי בשביל לבדוק אם יצאו ממני ברקים. זה היה די מעצבן. זה הרגיש לי כאילו עושים עליי תכנית כלשהי. וחוץ מזה, אם המניע של הכוחות שלי לא היה כעס, זה היה סתם מיותר.
אבל מצד שני, הצלחתי ליצור ברקים, אז לא היה לי אכפת.

בהמשך היום המשכנו להתאמן. כשהשמש התחילה לשקוע, כולנו היינו עייפים מהאימונים. אני לעומת זאת הייתי נמרץ. הצלחתי לשלוט ביצירה והטיית ברקים והייתי בשמיים.
אגוס הגיע.
"הם הודיעו מה תהיה התחרות החודש?" שאל אור
"אכן" הוא אמר "אתם יכולים להתחיל לבנות את המרכבות"
"תחרות מרכבות?" שאל מאט שנראה מרוצה מאוד "יש!"
"אני התאמנתי רק בשבילה כדי שאני אוכל להיות מכונאי מרכבה מעולה" אמר אור בהתלהבות
"טוב. תתחילו להתארגן. התחרות היא עוד שבוע. ביום ראשון הבא" אמר אגוס והלך.
"אני יודע בערך מה אמורים לעשות בתחרות מרכבות, אבל..." ניסיתי להישמע כאילו אני יודע משהו כדי שלא אראה אדיוט מוחלט, אבל לא הלך לי "טוב, אין לי מושג מה זה תחרות מרכבות"
"טוב" אמרה ליירה בטון של חלוקת הוראות (אני שמעתי הרבה את הטון הזה בבית הספר) "אור, לך לרשום אותנו. מאט, לך לבחור סוסים, ואני אשאר כאן ואסביר לקני את החוקים"
"בסדר" אמר מאט, והוא ואור יצאו
"אז בקשר למרוץ המרכבות" אמרה ליירה "הנה החוקים: אנחנו יוצאים ל-4 סיבובים במסלול של הריצה. הקבוצה מתחלקת ל-2 זוגות. זוג אחד על המרכבה, וזוג שני במוסך. אחרי 2 סיבובים המרכבות צריכות להיכנס למוסך, כדי להחליף גלגלים, לשייף ועוד כל מיני דברים. במרכבה יש שני תפקידים: זה שנוהג, וזה שתוקף. התוקף צריך לעקב את כל שאר המרכבות כדי שלא יעקפו אותך. וזהו. זה הכול"
"זהו?" אמרתי בפליאה "אין איסורים? אסור לפגוע במישהו ישירות, אסור להרוס את המרכבות, עוד כל מיני"
"לא" אמרה ליירה "מותר לעשות הכל. חוץ משליחת ברקים. זה מהלך אסור"
"מה?!" אמרתי "אבל זה כל מה שאני יודע! זה כל כך לא הוגן"
באותו שלב אור חזר
"יש מרכבות שבנויות מחומר מוליך חשמל" אמרה ליירה
"אז להרוג אנשים זה מותר, כל עוד אני לא שלחתי ברקים" אמרתי בציניות
"לא" אמרה ליירה בטון כאילו היא מסבירה לי בפעם המיליון "מותר לפגוע ישירות. אסור להרוג. אם אתה שולח ברקים אתה מחשמל את המרכבה שגורמת לחשמול גדול עוד יותר שיכול לגרום נזק מוחי אדיר ואפילו מוות"
"יופי. אז מה נשאר לי?" שאלתי
"שליטה ברוח" אמר אור
"שעוד לא למדתי" אמרתי
"יש לך שבוע" אמר מאט שחזר "אל תדאג. שליטה במים היא כמעט בדיוק כמו שליטה באוויר, ושליטה באוויר קלה הרבה יותר משליחת ברקים. אתה תראה"
"כיף לי" אמרתי בציניות
"טוב. בואו נסדר את הקבוצות" אמרה ליירה "אני די חושבת שזה ברור, אבל בואו רק נבהיר. מאט- נהג, אור ואני- מוסכניקים וקני- תוקף"
"אני מה?!" אני יודע שזה מתחיל לחזור בתבנית, אבל זה היה היום הראשון שלי. הייתי המום מכל מה שזז שם, בערך
"תראה את זה ככה" אמר אור "אתה יכול ליצור סופות. סופות שיעקבו את היריבים"
"בסדר" אמרתי לבסוף
במשך שארית היום לא עשינו כלום. הלכנו לאכול ובערב גם לא עשינו משהו מיוחד.

בבוקר למחרת התעוררתי מאוחר יחסית. הלכתי לארון באוהל שלנו ופתחתי אותו. לא ארזתי בגדים, אבל ליירה אמרה לי שבבוקר לקחת את הבגדים שלי ממגירה שהיא ראתה לי. פתחתי אותה. היו שם בגדים שהתאימו לי, והתלבושת האחידה של המחנה.
מאט עזר לי ללמוד שליטה באוויר.
"דבר ראשון" התחיל להסביר מאט "ללמוד לשלוט באוויר זה הרבה יותר קל מללמוד לשלוט בברקים, בגלל שבשביל לשלוח ברקים אתה צריך אנרגיה נוספת כדי ליצור אותם. אלא אם כן פוגע בך ברק. האוויר נמצא כאן. אתה רק צריך לשלוט בו"
"אה. בסדר" אמרתי. היה לי הרבה ביטחון
עמדתי בתנוחה יציבה. הרמתי את הידיים, שלחתי אותן לכיוון מאט, ו... בום! שלחתי אליו שרשרת עצומה של ברקים.
"חדשות טובות, ורעות" אמר מאט אחרי שקם "הטובות: למדת ליצור ברקים בלי לכעוס. הרעות: אתה עוד לא מצליח לשלוט באוויר"
מה שקרה באותו רגע הבנתי רק אחרי כמה זמן. אני התרגלתי לשלוח ברקים. זה היה הכוח היחיד שהכרתי. בגלל זה, אפילו ששליטה באוויר קלה יותר משליחת ברקים, אני הייתי רגיל לשלוח ברקים ולכן זה היה הדבר היחיד שהצלחתי.
במשך כמה שעות ניסיתי ליצור רוחות, ובכל פעם שלחתי רק עוד ברקים ועוד ברקים. בכל פעם ששלחתי ברקים יותר התעצבנתי על עצמי, כי לא הצלחתי לעשות שום דבר אחר, ובכל פעם הברק נהיה חזק יותר. בסופו של דבר התעצבנתי מאוד. הבנתי שככל שאני עצבני יותר כך יהיה לי יותר קשה לא לשלוח ברקים (אחר כך ליירה הסבירה לי שזה בגלל שכשזאוס עצבני הוא שולח ברקים, וככה זה גם אצלי), אז הסתובבתי לסלע קרוב. הייתי רותח. הרמתי את הידיים לכיוון הסלע ופשוט שלחתי עוד ועוד ברקים לסלע. הברקים היו עוצמתיים והפיצוצים שיצרו בסלע היו עצומים. ככל שהמשכתי לשלוח, ככה הברקים גדלו, עד שבסוף פוצצתי את הסלע לגמרי.
אחרי זה הייתי הרבה פחות מתוח. הייתי... רגוע.
"זה כוח עצום" אמר מאט בהתפעלות
"עכשיו אני מוכן" אמרתי
המשכנו את האימון. אחרי כמה ניסיונות, שלא הצליחו, התייאשתי.
"כשאני שולט במים אני צריך להתחבר אליהם. בהתחלה לפני שלמדתי את השליטה במים הייתי הרבה במים. תנסה לעמוד ולהרגיש את הרוח. תנסה לעצום עיניים ולראות את האוויר רק דרך התחושה שלהם על הגוף שלך. זה מה שאני עשיתי בים" הסביר מאט
עמדתי על הדשא. במשך כמה דקות פשוט עצמתי עיניים ועמדתי במקום. באיזשהו שלב באמת התחלתי לראות את האוויר כשעצמתי עיניים.
הרמתי את הידיים, ושלחתי אותן לכיוון מאט, ו... בום!
"ושוב, חדשות טובות וחדשות רעות" אמר מאט אחרי שקם ממקום מרוחק הרבה יותר מהפעמים הקודמות "החדשות הטובות: אתה מצליח לשלוט ברוח. החדשות הרעות: אתה צריך עדיין ללמוד לא לשלוח ברקים תוך כדי יצירת הסופות. מה שכן, זה שעכשיו אחרי שהצלחת ליצור סופות, לא תצטרך לעשות את כל ההקדמה לפני. זה כמו לרכב על אופניים"
את המשך היום ביליתי עם אור שלימד אותי לרחף. הוא לימד אותי את העקרונות של הריחוף, ואני שילבתי את זה עם השליטה ברוח, והצלחתי לרחף.

אחרי ארוחת הערב הלכתי לישון. הייתי מותש. כל היום השתמשתי בכוחות שלי, והרגשתי כאילו רצתי מרתון, אבל הרגשתי מאושר. בתוך יומיים הפכתי מבן אנוש רגיל, לחצויי עם כוחות. ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%2525252525d7-%2525252525d7%252525252590%2525252525d7%252525252595%2525252525d7%2525252525a1.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%2525252525d7-%2525252525d7%252525252590%2525252525d7%252525252595%2525252525d7%2525252525a1.html Wed, 04 Aug 2010 20:48:35 +0300
קוראים לי קני. התבקשתי לרשום את החביות שלי, כדי לעזור לחצויים מתחילים. לי, לעומת זאת, לא היה ה"תענוג" של לקרוא מה עבר על חצויי מתחיל.
זה היה היום האחרון ללימודים בכיתה ז'. הייתי בן 13. הרגשתי טוב. כבר די נמאס לי מהלימודים. עליתי באותה שנה לחטיבה, וזה היה פשוט מתיש.
אני התכוונתי לעשות כל דבר שישכיח ממני לימודים. טוב, לפחות הצלחתי בזה...
זה התחיל באותו יום. לא באמת למדנו. רוב השיעורים היו שיעורים חופשיים.
הסתובבתי בבית הספר, לבד. לא התחברתי לאף אחד בכיתה.
בעיקרון זה היה יום רגיל. הדבר היחיד שהרגיז אותי, זה שכל פעם שהסתכלתי הצידה ראיתי את ליירה בוהה בי. היא עשתה את זה בערך כל השנה. בשיעור, בהפסקה, אפילו באוטובוס.
ליירה נראית טוב, אבל היא מעצבנת אותי בטירוף. יש לה שיער שמגיע עד הכתפיים, בצבע חום. היא קצת נמוכה, כולם בטוחים שהיא לא באמת בכיתה ז', אבל היא הצליחה לשכנע את המורים שיש לה ידע שיכול לגרום לה לסיים תיכון. היה לה מבטא מוזר. היה מוזר שגם במשך כל השנה היא לא דיברה איתי. גם כשפניתי אליה היא פשוט הלכה.
הלכתי והתיישבתי על הספסלים. הוצאתי את הנגן מוזיקה שלי והתחלתי להקשיב. אחרי כמה דקות הגיעו כמה ילדים מהכיתה שלי ששונאים אותי. לא ברור למה. הם סתם נטפלים אליי.
"וואו. עכשיו הבנתי למה הוא לא משתגע מחוסר בחברים" אמר אחד הילדים. הצלחתי לשמוע אותם מתוך האוזניות "הוא פשוט מדמיין שהוא חבר של זמרים"
לא הבנתי מה היה כל כך מצחיק, זאת הייתה בדיחה גרועה, אבל כל החבורה שהייתה מאחוריו כמעט התפוצצו מצחוק.
התרוממתי ובאתי ללכת. הם דחפו אותי חזרה על הכיסא. הם לקחו את האוזניות, משכו את הנגן וזרקו על הרצפה. התחלתי להתעצבן, אבל שמרתי את זה לעצמי ובאתי ללכת.
הם התחילו לדחוף אותי בניהם כמו כדור. אחד מהם לקח את התיק שלי ושפך את כל מה שהיה בתוכו. הדברים היחידים שהיו שם זה קלמר, כרטיס אוטובוס, אוכל ומחברת ציורים.
כשהם המשיכו "לכדרר" אותי אחד על השני יכולתי לראות את הבריון האחר קורע את הציורים מהמחברת. עכשיו כבר ממש כעסתי. המחברת שלי הייתה יותר חשובה לי יותר מכל מה שהיה לי בתיק (מצד שני, לא היו לי הרבה חפצים חשובים בתיק).
באחת הדחיפות שלהם המבט שלי ירד למטה וראיתי את הידיים. גיצים חשמליים עלו מתוכם. הגיצים התחזקו עד שכולי הייתי מחושמל. כל הברקים נהדפו ופגעו בילדים. הם כולם עפו. למזלי אף אחד לא נפגע. כנראה שההדף לא היה כזה חזק. כשהם קמו הם התקבצו יחד והסתכלו עליי כאילו הרגע נפלתי ממאדים.
"סוף סוף" אמרה ליירה. היא רצה לכיוון שלנו. היא עמדה מול החבורה שמולי. היא הרימה את היד שלה. היד זהרה בלבן, ואז היא התחילה לדבר "תקשיבו ותקשיבו טוב, הברקים הגיעו מעמוד חשמל שנותק ושלח ברקים לאזור. זה ברור?"
החבורה הנהנו.
ליירה לקחה לי את היד ומשכה אותי. היא הוציאה אותי מבית הספר ומשכה אותי בכמה רחובות.
לבסוף היא עצרה והובילה אותי ברגל.
"לאן את לוקחת אותי?" שאלתי
"אתה תראה" ענתה בקצרה. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה מדברת. זה היה מוזר. היה לה מבטא כבד מאוד. זה מוזר, כי כששמעתי אותה מדברת מול ילדים בכיתה היא לא דיברה במבטא כזה כבד. אפילו כשהיא דיברה מול הילדים בבית ספר היא לא נשמעה ככה.
"את יכולה להרחיב?" אמרתי "מגיע לי לפחות לדעת לאן אני הולך"
"או.קיי. הנה מה שאני אעשה עכשיו" היא עצרה והסתובבה אליי "אני עומדת להרוס את כל מה שאתה מכיר, ולבנות לך עולם חדש"
"זה יעשה לי כאב ראש?" שאלתי. הייתי בטוח שהיא תהפנט אותי או משהו כמו שהיא עשתה לבריונים בבית הספר
"מה? לא!" אמרה. היא נראתה כאילו היא עומדת להרוג אותי או משהו "אתה מכיר את סיפורי המיתולוגיה?"
"שמעתי עליהם, אבל לא קראתי אותם אף פעם" אמרתי
"אוף" היא אמרה בקוצר רוח ונשפה "טוב, הנה תקציר: אורנוס, המכונה 'שמיים' וגאיה המכונה 'אדמה' הולידו 12 ילדים: טיטאנים. אביהם רצה להרוג אותם כדי שלא יבגדו בו, אך צעיר האחים, קרונוס, הצליח לפגוע בו וכך הוא לא נהרג וקרונוס קיבל את ההנהגה בעולם. קורנוס וריה, טיטאנית נוספת, הולידו שלושה אחים, אלים: האדס-שליט השאול, פוסידון-שליט המים וזאוס, שהוא אדון האלים, קיבל את השמים, כלומר הוא יכול לשלוח ברקים, לעשות סופות ועוד כל מיני. שלושת האחים נקראים 'שלושת הגדולים'.
"אחריהם נוצרו עוד הרבה אלים. האלים האלו, כולל שלושת הגדולים, יצרו ילדים משוטפים עם בני האדם ונקראו 'חצאי אלים'- או 'חצויים'"
"אז, איך זה קשור אליי?" שאלתי
"אתה חצי אל" היא אמרה
הייתה דממה. בהתחלה חשבתי שהיא אמרה את זה בציניות. אחר כך הסתכלתי עליה וחשבתי שהיא עובדת עליי, ואז ראיתי שהפנים שלה רציניות, אז חשבתי שהיא סתם משוגעת, ואז נזכרתי בברקים וההיפנוט. הייתי מבולבל מאוד.
"אני לא מבין" שיקרתי. הבנתי מה היא אמרה, אבל קיוויתי שלא הבנתי את זה נכון
"אתה לא סתם חצי אל, אתה יותר מזה, אתה הבן של זאוס" המשיכה ליירה
"שנייה רגע" אמרתי "אני צריך לעקל את זה"
"בוא נמשיך בדרך. עוד מעט אנחנו מגיעים ואז אני אגמור להסביר לך" אמרה ליירה
לא הייתי בטוח אם אני באמת רוצה להמשיך. אבל היו לי המון שאלות. חשבתי שוב על האפשרות שהיא סתם ממציאה את הכול, אבל כדי לדעת אני צריך להמשיך איתה.
כל הדרך לא דיברנו, אפילו מילה אחת. ליירה הבינה שהיא הנחיתה עליי יותר מדי מידע, ואני ניסיתי לעקל אותו ולחשוב על מה שקרה.
לבסוף הגענו. זה היה בית קטן. צנוע. כשנכנסנו לתוכו, היה לו סלון קטן וזהו. לא נראה היה שמישהו באמת גר שם. חוץ מכמה חיות: חתול, תוכי ורוד בכלוב ושני דגי זהב באקווריום.
"תכיר" אמרה ליירה "זאוס- החתול, אפרודיטה- התוכית, פוסידון ואמפיטריטה- דגי הזהב. כמובן שאלה לא האמיתיים, אלו סתם שמות"
התיישבנו על הספה. ליירה המשיכה לספר לי את הסיפור.
"תקשיב" אמרה ליירה "אני יודעת שזה קשה, אבל אנחנו צריכים אותך. הטיטאנים הם האויבים הגדולים ביותר של האלים, ומסתבר שגם להם יש בנים משוטפים לבני האדם: חצויי טיטאנים. הם מקימים צבא שבנוי גם מהטיטאנים, גם מחצאי הטיטאנים, ואפילו מחצאי אלים שהם הצליחו להעביר לצד שלהם. הם ינסו לקבל את המלוכה בחזרה, ואז הם ישעבדו את כל בני האדם וכל צורת החיים שאליה אנחנו שייכים תיהרס"
"עדיין קשה לי להאמין לזה" אמרתי. באותו רגע חשבתי על זה שלאט לאט המבטא של ליירה נהיה פחות כבד "יש הרבה דברים שאני לא מצליח להבין. כמו למשל, איך זה שאני לא יודע כלום על האלים, או על כך שאני חצי אל, ולמה אמא שלי לא אמרה על זה כלום?"
"תראה. יש הרבה כוחות אפלים שירצו למשוך אותך לצד שלהם. הם יכולים לאתר אותך לפי הכוחות שלך. אמא שלך לא רצתה שזה יקרה עד שתלמד לשלוט בכוחותיך, ולכן היא שלחה אותך לאימוץ כדי שהקשר שלך עם כל מה שקשור לאלים, כולל היא, ינותק. כך לא תחוש אליהם קירבה ותגלה את האמת, ואז הכוחות האפלים לא ימצאו אותך"
"רגע, אני מאומץ?!" איבדתי אותה לגמרי
"אוי, שיט" אמרה ליירה "שחכתי שאתה לא יודע"
"טוב, די" אמרתי "נמאס לי. אני לא יודע מי את, או אילו תרופות את לוקחת, אבל נמאס לי מכל ההצגה הזאת. אני לא חצי אל, אני לא מאומץ, ואני בטח שלא יכול לשלוח ברקים מהידיים. האלים לא קיימים ואני ילד רגיל. זה הכל"
"אתה עוד תחזור. כולם חוזרים תוך כמה זמן" אמרה ליירה לבסוף כאילו היא רגילה לתגובות כאלה
"מה?" הגבתי על התגובה "עזבי. אני לא רוצה לדעת"
ואז הלכתי.
ליירה אפילו לא תרחה לעקוב אחריי.
הלכתי מהבית הקטן. ניסיתי לחזור לבית הספר, רק שעם המזל המחורבן שלי, הלכתי לאיבוד.
נכנסתי לרחובות שלא ידעתי שיש בעיר שלנו.
אחרי כמה זמן הגיע כלב פינצ'ר קטן ומלוכלך שמישהו כנראה זרק, או שהוא כלב רחוב, והתחיל לנבוח עליי. בהתחלה זה לא עניין אותי, אבל אחרי 5 דקות שהוא עקב אחרי ונבח עליי, הנביחות נהיו עבות יותר. כאילו נובח עליי כלב גדול. אחרי עוד כמה רגעים משהו עשה עליי צל ענק, ואז נפלה עליי טיפה גדולה של משהו. הסתובבתי אחורה. כבר לא היה שם פינצ'ר קטן. היה שם כלב בגודל 3 מטרים בערך, עם שלושה ראשים. אה, כן, והטיפה שנפלה עליי, ריר מהראש האמצעי של הכלב.
התחלתי לרוץ. הכלב היה הרבה יותר מהיר ממני. הוא בקלות עקף אותי ונעמד לפניי. התחלתי לרוץ לצד השני. הראש האמצעי שלו שלח נשיכה. הוא נשך לי את החולצה והרים אותי באוויר. הוא זרק אותי על אחד הקירות ובא לאכול אותי, או משהו.
הסתכלתי מהר מסביב. ראיתי סמטה. ידעתי שהכלב לא יוכל להיכנס לסמטה וכך אני אוכל להרוויח זמן.
מהר רצתי לסמטה. הכלב רץ אחריי. הוא לא היה מוכן לוותר על ארוחה. האזור נראה נטוש, ולכן נדיר היה לכלב למצוא מזון. הכלב התחיל להתקרב אליי. הוא כבר היה במרחק נשיכה ממני. הוא שלח את הראש האמצעי, ו... פאח! הראש התנגש בשני הקירות שיצרו את הסמטה. הייתי בטוח, אבל רק לכמה זמן. או שלהרבה זמן. אני לא באמת ידעתי אז הנחתי שהוא יצליח מהר לשבור את הבתים ולהיכנס.
מה שקרה אחר כך היה לי מוזר ממש לפי המצב בו הייתי באותו זמן. פתאום התחלתי לחשוב בצורה שונה. במקום להילחץ התחלתי לנתח את המצב בצורה יסודית (דבר שממש לא אופייני לי).
אז ככה: המרחק בין הראשים לרצפה ממש גדול ולא תהיה לי בעיה להישאר מתחתיו. אולי מהבטן הוא יהיה פגיע יותר ואני אוכל לדקור אותו עם משהו.
לקחתי מוט עץ גדול ורצתי לכיוון הכלב. הייתי מתחת לבטן שלו. הוא ניסה להוריד את הראשים שלו מתחת לגוף, אבל הוא לא הגיע אליי. את מוט העץ הפניתי למעלה לכיוון הבטן של הכלב ובכוח העליתי את מוט העץ ודקרתי את הכלב.
הכלב ילל ורץ הצידה. הוא חזר להיות פינצ'ר. באותו רגע די ריחמתי על הכלב. אבל היה ברור שהוא לא ריחם עליי כשהוא זרק אותי על הקיר. באותו הרגע, נזכרתי בזה שלא נפצעתי מהפגיעה בקיר, וזה כאב לי רק למשך כמה שניות.
באותו הרגע, גם נזכרתי בדרך חזרה לדירה שאליה לקחה אותי ליירה.
כנראה שאין לי בררה. הלכתי לשם.

"אני לא יודע איך, אבל את עשית את זה בכוונה" אמרתי בכעס כשהגעתי לדירה וראיתי את ליירה יושבת על הספה כאילו ידעה שאחזור
"אני לא עשיתי כלום" אמרה ליירה בקול מתנשא "הרשה לי להסביר לך"
"אוי לא" אמרתי
"אתה השתמשת בכוח שלך, ואז קיבלת הילה של חצי אל. בזכות ההילה הזאת, אתה כמו רדאר שמושך אליך מפלצות. הדרך היחידה שלא יוכלו לאתר אותך היא אם תהיה כאן" הסבירה ליירה
"בסדר, ניצחת. אני מאמין לך" אמרתי לבסוף "אבל למה אני הצלחתי להשתמש בכוחות שלי? הרי כל החיים לא השתמשתי בהם, או ידעתי שיש לי אותם"
"חצאי אלים מתחילים תמיד להשתמש בכוח שלהם בגיל 13, ובגיל 17 שזה נחשב גיל הבגרות אצלנו, אנחנו כבר שולטים בהם לגמרי, גם אם אנחנו רוצים, וגם אם לא.
"אפשר להתחיל לשלוט בכוחות לפניי גיל 13, אבל גם אם לא התחלת, אתה תקבל סימנים כבר באותו גיל"
"רגע, אז בגלל זה עקבת אחריי כל הזמן? כדי לבדוק מתי אני מקבל את הכוחות שלי?"
"כן"
"ולמה כשנלחמתי, המפלצת זרקה אותי על קיר ולא נפצעתי בכלל? או שלרגע הצלחתי לחשוב על תכנית לחימה, למרות שאני אף פעם לא חשבתי ככה? או שידעתי לחזור לכאן?"
"בגלל שאתה חצוי, יש לך כל מיני מיומנויות שיש לחצויים נוספים" הסבירה ליירה. בשלב הזה המבטא שלה נעלם. אבל זה היה הדבר שהכי פחות עניין אותי "אתה מתרפא מהר יחסית לבני אדם, אתה מקבל חשיבה אסטרטגית במצבי לחץ, אתה יכול להסתדר עם אוכל ושתייה מועטים לזמן ממושך ואתה נמשך לאזור הזה בטבעיות"
"למה אני נמשך לפה דווקא?" שאלתי
"תראה" אמרה ליירה, היד שלה זהרה בלבן והחדר השתנה. הוא נראה כמו אוהל (אחר כך גיליתי שהוא באמת אוהל), במקום אחת הספות היה שם אקווריום ענקי עם שני אנשים, בן ובת, שהיה להם חלק גוף תחתון של דג, נמר עם ראש אדם וכנפיים וציפור מהודרת גדולה בתוך כלוב ענק.
"את לא הפנטת אותי, נכון?" שאלתי. הייתי המום
"לא, להפך" אמרה ליירה "פתח הדירה הוא שער למחנה שלנו. מחנה שבו חצויים מתחילים מתאמנים עד שהם מגיעים לגיל 17 ואז עוברים לצבא. אתה נמשך לכאן בטבעיות"
"ומה עם החיות?" שאלתי
"החיות שומרות שאף אחד שלא מורשה לא יגיע לכאן בטעות" אמרה ליירה "זאוס- ספינקס, פוסידון- בן-ים, אפרודיטה- עוף חול, או פניקס, ואמפיטריטה- סירנה"
"בסדר, אז מה עכשיו?" שאלתי
"בוא אחרי" אמרה ליירה. היא הובילה אותי לפתח נוסף באוהל שנגלה אחרי שהחדר השתנה "ברגע שנכנסים דרך הדלת של הדירה, מועברים למחנה הזה. הוא נמצא בקבוצת איים שלא מסומנים במפה"
"וואו" אמרתי כשיצאתי וראיתי את הנוף. הנוף היה מדהים. כל האזור נראה כמו שטח פתוח שהתפרס כמה קילומטרים. היה שם יער, והאזור היה ליד הים. היו שם כמה אוהלים כך שהאזור נראה כמו שדה קרב, אבל עדיין היה מדהים.
"כן, ככה גם אני הגבתי כשראיתי את האזור בפעם הראשונה" אמרה ליירה "רק שאני הייתי בת 7"
"מה את רומזת?" שאלתי
"כלום" היא אמרה "אני אביא אותך לאגוס"
"מי זה אגוס?" שאלתי
"אגוס הוא הסגן של המנהלים של המחנה. הוא אחראי על כל מה שקורה כאן" אמרה ליירה
"רגע, והמנהלים אלה... הם?" שאלתי והצבעתי למעלה
"כן, אלה האלים" אמרה ליירה
"זה עדיין מבלבל" אמרתי
ליירה הובילה אותי לגבעה שעליה היה עץ ענק, אוהל גדול ובמת אבן. מתוך האוהל יצא איש. טוב, לא בדיוק איש, כי הגוף התחתון שלו היה של סוס. הייתי המום
"הבאתי אותו" אמרה ליירה כאילו היא גאה בעצמה על שהביאה את החפץ הנדיר הזה
"טוב מאוד" אמר הסוס ופנה אליי "אני אגוס"
"אני קני" הוא לחץ לי את היד בחוזקה
"אתה הבן של זאוס, נכון?" הוא אמר כשפנה לצד אחד כאילו חיפש משהו
"אה... נראה לי" אמרתי. הפסקתי לנסות להסביר לעצמי מה קורה, כי לא הצלחתי. פשוט אמרתי לעצמי שזה חלום ושאני אתעורר ואדע שהדברים האלה לא קיימים, אבל עד אז אני צריך לקבל את מה שקורה כאן
"יופי" הוא אמר "לפני שנעביר אותך לקבוצה, נבדוק אם אתה באמת הבן של זאוס. עלה על הבמה"
עליתי על במת האבן הקטנה. היה נראה כאילו אגוס מתפלל, אז הבנתי שהוא מתפלל לאלים. אחרי כמה רגעים ירד עליי עמוד אור צהוב, והתחלתי להתרומם עד שהרגליים שלי לא נגעו ברצפה.
הרגשתי תחושה חמה, נעימה. התחושה הייתה מוחשית מדי בשביל שזה יהיה חלום. עכשיו ידעתי שאני ער ושכל מה שקרה באמת קרה, ומה שהיה הכי מוזר, הוא שקיבלתי את זה.
אחרי כמה רגעים נוספים ירדתי על הרצפה. אין סיכוי שייתנו לי לחזור הבייתה.
"ברכותיי" אמר אגוס "עכשיו אתה רשמית הבן של זאוס"
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%D7%A6%D7c%D7c%D7%99%D7%9D--%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%99%D7%90.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%D7%A6%D7c%D7c%D7%99%D7%9D--%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%99%D7%90.html Fri, 30 Jul 2010 23:09:17 +0300 הוא התעורר. בהתחלה לא הבין איפה הוא. ואז נזכר. הוא הסתובב לכיוונה והביט בה. גל חום עבר בו, והוא הרגיש את לחייו בוערות. הוא שנא את זה במידה מסוימת. הוא הרי צריך ללמד אותה קסם, לא להתאהב בה! מה שנעשה נעשה, ועכשיו הוא החליט שהוא ילמד אותה קסם בלי שטויות! אחרי ארוחת הבוקר, היא תתחיל בלימודים ואז הם ילכו ברגל ( כולל הפסקה לארוחת צהריים) עד שיגיעו לפונדק בעיירה קרובה ושם יתרחצו ויאכלו ארוחת ערב. הם יישנו בפונדק וביום שלמחרת שאהאן כבר יחליט מה עושים. הוא ניצל את הזמן שבו היא עדיין ישנה כדי להתלבש. ואז החליט לטייל קצת, ולנסות ללקט קצת פירות (קפואים) לארוחת הבוקר. הקרקע הייתה מכוסה שלג ומהענפים שבצמרות העצים השתלשלו נטיפי כפור. הוא נאלץ לקחת ממנה את המעיל שלו, מנסה לא להעיר אותה. מגפיו הכבדים השאירו סימנים בשלג. הוא הלך זמן מה, עד שנגלו לעיניו שיחי פטל קפואים, עצים מכוסי כפור של תות עץ ועוד כול מיני שיחים שנשאו פירות יער שונים מתחת למעטה השלג. הוא ליקט כמה פירות לתוך כובעו ופילס את דרכו דרך השיחים. מאחוריהם היה אגם קטן, קפוא כולו. המים הפכו לקרח כה עבה, עד שאפשר היה ללכת עליו מבלי לסדוק אותו. הכובע שלו החל להירטב, בעוד הפירות הקפואים שבתוכו מפשירים לאיטם. הוא חזר לאוהל והעיר אותה. הם אכלו את הפירות. "הגיע הזמן ללמד אותך קסם." אמר לאחר ארוחת הבוקר. "חכה רגע," אמרה "אני צריכה לדבר איתך..."
***********************************************************************************************
קריאסטס שהה כבר כמה ימים בממלכה של פרל בלאק. המלך לקח אותו לארמונו והיה לו שם חדר נחמד, כמעט דומה לחדרו בבית. המלך סיפר לו על בנו שנשאר במארלנד. הוא הבטיח לעזור באיתור הבן ככול יכולתו. הוא השקיף עם ראמל שעות על גבי שעות, מסה לאתר צל של אדם שנקלע בטעות לממלכה. אך מאמציהם היו לשווא. הם לא הצליחו בשום דבר שעשו. המלך נהיה מיואש יותר ויותר...
כעבור שלושה ימי תצפית, קרבה דמות אל מעבר הגבול... "קריסטינה!" קרא ראמל. אחר כך למד קריאסטס שקריסטינה הייתה המרגלת של הממלכה במארלנד. "תן לי לדבר עם המלך," אמרה "יש בשורה חשובה בפי..."

כעבור חצי שעה

"קריאסטס!" קרא המלך, נרגש "קריסטינה איתרה את בני! הוא נמצא ביער בצפון מארלנד! מחר יצאו הסיירים שלי לחיפושים! יש איתו איזו נערה אחת,אולי נביא גם אותה לכאן, משרתת נוספת לא תזיק לי! אם תרצה, תוכל לבוא עם הסיירים." כמובן שקריאסטס רצה. הם יצאו למחרת בבוקר.
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%D7%A6%D7c%D7c%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%D7%9B%D7%9F.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%D7%A6%D7c%D7c%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%D7%9B%D7%9F.html Sun, 25 Jul 2010 15:51:19 +0300 "לילה טוב." "לילה טוב. כדאי לך לישון טוב, מחר הולך להיות יום עמוס." "כן, המפקד!" הם צחקו. "טוב, לילה טוב." "לילה טוב." הוא הסתובב ימינה, מפנה לה את גבו. הוא ניסה לישון. באמת שניסה. "שאהאן?" לחשה בשיניים נוקשות מקור. "כן?" "קר לי. אני יכולה להתכסות במעיל שלך?" "בטח. הנה, קחי." הוא זרק לה את המעיל. הוא הסתובב שוב אל קיר האוהל, מנסה לא לחשוב עליה, מה שהיה קשה מאוד כי היא ישנה שני מטר ממנו. החולצה שזה עתה פשטה מעליה נחה מקופלת במרחק נגיעה מהשק שלו. הוא לא עמד בפיתוי, הושיט יד ולקח אליו את החולצה. הוא שאף אל קרבו את הריח שלה, מצטמרר. "שאהאן?" הגיח קולה בחשיכה מהשק שלצידו. "מה?" הוא קפץ בבהלה ותחב את החולצה עמוק אל תוך השק. היא הסתובבה לעברו. עיניה הבהיקו מקור ופניה היו חיוורות כמוות חוץ מלחייה שבערו באדום. היא נראתה כול כך יפה... "עדיין קר לי. חשבתי שאולי תוכל..." הוא תהה האם היא הולכת להציע לו לישון לידה, אבל מייד תפס את עצמו. "למצוא בשבילי עוד משהו שאוכל להתכסות בו?" "כן, בוודאי, הנה." הוא נתן לה את אחת האפודות שלו. "תודה." "אין בעד מה." כעבור כמה דקות כבר שמע את נשימותיה השקטות, השלוות. היא נרדמה. הוא הסתובב להביט בה. היא נראתה דומה להחריד באותו הרגע למישהי שראה בעברו. ואז, בבת אחת, זה חזר אליו...
"בוא הנה, שאהאן, הולכים." אמר פאגיוס. "לא! אני רוצה את אבא!" "אבא הלך, שאהאן. בוא, אנחנו צריכים ללכת! צריך להתחבא!" "לא! אני רוצה את אבא..." החל הילד להתייפח. "אי אפשר, בוא נ..." "קארונדל... טוב לראות אותך..." קטע אותו קול קר כקרח. "אניטה..." אמר הקוסם, ופעם ראשונה בחייו שאהאן ראה אותו מבוהל. "כן, זאת אני, קארונדל." "מה מביא אותך לפה?" "בגללך הוא מעולם לא חזר." "אני יודע, אני יודע... אבל בואי נשים את זה בצד..." "קודם הרגת לי את הלב, ועכשיו גם אחותי..." קטעה אותו. "דון מעולם לא חזר, ועכשיו השלכת גורל דומה גם על אחותי..." היא אמרה ללא שמץ של בכי בקולה הקר. "הרגת את האהבה שלי, הרגת את המשפחה שלי, מה הדבר הבא, קארונדל?" "אני..." "השארת אותי לבד בגלל גחמות ההרג המטופשות שלך. אני צריכה לטפל באחיינית שלי... היא בגיל של הברנש הקטן הזה..." היא הפנתה עיני קרח אל שאהאן, שמיהר להתחבא מאחורי רגלו של פאגיוס. "מה שמך, אסיסטנט רשע קטן?" "שאהאן..." הוא ענה, מבוהל. "הו! שם יפה, ילדון..." "אניטה, זה לא זמן מתאים עכשיו..." קטע אותה פאגיוס. "אביו של הילד נעלם..." "הו!" היא צחקקה בקול פעמונים קר כקרח "אתה מתגעגע לאבאל'ה, נכון?" נעצה אצבע מתחת לסנטרו של שאהאן. ואז נעצה עיניים מלאות שנאה בפאגיוס. "אני עוד אחזור לנקום בך, קארונדל, אני עוד אחזור!" היא לחששה ונעלמה משם אל תוך החשכה בעוד שולי אדרתה מתעופפים ברוח... הוא חזר אל המציאות. איך לא זיהה אותה כשחיפש את מיריה בביתה? איך אפשר לעצמו לעשות טעות כזאת? הוא הביט על מיריה הישנה, ולמרות השנאה שרחשה דודתה לאדם הקרוב אליו מכול, ליבו לא התיר לו לשנוא אותה...
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%D7%A6%D7c%D7c%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%99.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%D7%A6%D7c%D7c%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%99.html Sat, 24 Jul 2010 21:54:19 +0300 "אוף, איזה קור! זה נראה לך נורמאלי לבלות את הלילה ביער בקור הזה?!" השעה הייתה שתיים עשרה בלילה והם היו עסוקים בהקמת אוהל ( מתחת למטרייה הענקית של שאהאן שתקעו בקרקע) אמצע יער עבות, קודר וגשום, שככול הנראה יהפוך עוד מעט להיות מושלג. "מה לעשות? היינו חייבים לעצור איפשהו! נראה כאילו הולך לרדת שלג." הוא נשא את מבטו אל השמיים. "זהו, האוהל מוכן." "אני צריכה להחליף בגדים. ולהתקלח! איפה אני אתקלח?" "אז היום לא תתקלחי, זה לא כול כך נורא. מחר נמצא איזה פונדק ושם נתקלח." "אז איפה להחליף בגדים?" "תיכנסי לאוהל. אני אכנס אחריך." "ולא תציץ לי, נכון?" "למה את חושבת שאני אציץ לך? השתגעת? רק לפני יום הכרתי אותך! אל תדאגי, לכי להחליף בגדים." "אבל יהיה לי נורא קר בכותונת לילה דקה בקור הזה. ועוד בתוך אוהל..." "יש לך שק שינה, את תסתדרי. ואם יהיה לך בכול זאת קר מידי אני אתן לך להתכסות במעיל שלי." "תודה." "אין בעד מה. נו, תיכנסי כבר להחליף בגדים."
הוא ידע בפירוש שאסור לו להיכנס אל תוך האוהל. זה אסור על פי קוד מוסרי ועוד יותר חשוב, על פי אחד מחוקי הקסם. "מעשה קסם יחדיו עם מעשה אהבה-יביאו לכם רק איבה!" אבל הוא גם ידע שהיא לא תתנגד. למעשה, העיקרון הזה של: "אסור לי, אבל אני בכול זאת עושה את זה והיא לא תתנגד", הוא מה שבעצם הוביל ללידתו. הוא חב לעיקרון הזה את קיומו. הוא לא ידע אם הוא רוצה להיכנס למרות שאסור לו, אבל ידע שהוא תמיד רוצה. בדיוק כמו אבא שלו, שעשה דברים רק כי הוא יכול, בדיוק כמו אבא שלו, שהפנט אנשים עם היופי שלו וגרם להם לעשות דברים בניגוד לרצונם המודע, בדיוק כמו אבא שלו, שגרם לו להיות ילד בן שבע שיודע הרבה יותר מידי מכפי שהוא אמור לדעת. ואז אבא שלו פשוט נעלם. ולא היה מי שיסביר לשאהאן, שזה אסור לכפות על האחר את רצונו, לא היה מי שיסביר לו, שמה שלא יהיה הוא תמיד ירצה גם אם הוא לא ירצה, לא היה מי שיסביר לו איך ומה לעשות. פאגיוס היה עסוק מידי בהסתגרות במחבואו, עוסק בקסם, וגזר על שאהאן הסתגרות של עשר שנים. עשר שנים של בדידות וסגפנות. הוא מעולם לא דיבר עם מישהו בן גילו בעשר השנים האחרונות, לא שיחק כמו שילד אמור לשחק, לא השתטה, לא השתעשע, לא צחק ולא בכה. וכשהתבגר, החיסרון בחברה הורגש עוד יותר. הוא הגיע לגיל שבע עשרה ומעולם לא נישק בחורה, מעולם לא היה מאוהב. ומה שהכי תסכל אותו היה שאילו רק היה ניתן לו לפגוש נערות בנות גילו, הוא היה משיג את כול הדברים האלה בקלות בלתי אפשרית. הייתה לו יכולת שכול נער היה משתוקק לה, יכולת לכבוש את ליבה של נערה ללא מאמץ. והיכולת הזאת מעולם לא זכתה למימוש. אם רק היה בסביבתו אדם מבוגר הגון, ודאי היה נאמר לו שזה לא הכול בחיים. אבל אביו נעלם, ופאגיוס היה עסוק מכדי לשם לב אליו למעט בקשות שקשורות לתפקידו כעוזרו של הקוסם או העלאת זיכרונות על אביו. במהרה הפכו סיפורי האהבה הדמיוניים שטווה לעצמו לכול עולמו. והשיחות עם פאגיוס על אביו אף הגבירו את האובססיביות שלו לנושא. את אימו הוא מעולם לא פגש. היא הייתה עוד אחד מכיבושיו האין סופיים של אביו, עוד אחת מהנשים העניות שגרו ב"השכונה ההיא, של העניים, לשם אביך היה הולך לנקות את הראש מהקסמים או כשהשתכר אחרי הטלה מוצלחת של קסם חדש..." כפי שהגדיר אותה פאגיוס. יום אחד הם פשוט פתחו את הדלת וראו אותו מונח על המפתן. אביו ידע שהתינוק הוא שלו, מאחת הנשים הרבות לאינספור שאיתן שכב. ומאז גידלו אותו אביו ופאגיוס, שהפך להיות האפוטרופוס שלו כשאביו נעלם. שבע השנים הראשונות של חייו, כשאביו היה עימו, היו מלאות במידע לא מובן, ברסיסים של קולות ומראות שהפחידו אותו אבל הוא למד להתרגל אליהם, בדיבורים מלוכלכים ועוד הרבה דברים אחרים שילד בן שבע לא אמור לראות. פאגיוס ואביו פשוט לא טרחו להסתיר אותם. עשר השנים הבאות היו מתסכלות לא פחות. המידע שצבר בגיל שבע החל להיות מובן יותר, זמין יותר להבנה, הוא החל להבין את משמעות המראות והקולות והבין את המעשים שמסתתרים מאחוריהם. ולכול אלו הצטרפו הדיבורים המלוכלכים, שעכשיו הבין את פשרם וידע לקשר אותם עם המראות והקולות והמידע. ובגיל שתיים עשרה החל להבין שהדברים האלו קשורים אליו, שהוא צריך להשתמש בהם עם אנשים אחרים בעולם, בדיוק כמו אביו. זה נראה לו מאוד טבעי, כי לא הסבירו לו משהו אחר. אבל לצערו, הוא היה במחבוא. ככול שהתבגר הוא החל לחשוב שלעולם לא תהיה לו הזדמנות ליישם את הידע שלו. אבל הנה, הוא יצא מהמחבוא. והוא לא לבד. גם היא פה. הוא יכול להיכנס לשם. והיא לא תתנגד. האם כדאי לו? אולי עדיף לחכות ולראות אם היא בעניין בכלל? בעוד הוא תוהה ומהרהר, היא כבר יצאה. "אתה יכול להיכנס להחליף בגדים." אמרה לו. הוא הביט בה, מתחיל שוב לטוות לעצמו תוכנית בדיונית ושוכח שזה בעצם אסור...
הוא נכנס לאוהל. הוא הביט בעצמו, ואז הכתה בו ההכרה: "מעשה קסם יחדיו עם מעשה אהבה-יביאו לכם רק איבה!" הוא האיבה! יש לו יכולת פיתוי בלתי מרוסנת, כוח משיכה בלתי נלאה. הוא יכול לגרום לאנשים לעשות דברים בניגוד לרצונם המודע, והם אפילו לא ירגישו. הוא יכול, אם רק ירצה, להוריד עכשיו את הבגדים שלו, ולא ללבוש את הפיג'מה עד הבוקר! הוא יכול, בגלל מילה אחת קטנה, לגרום לה לעשות איתו דברים שהיו גורמים לדודה השמרנית שלה למות מרוב בושה! אבל הוא יודע שכך לא מתנהגים, והוא לא רוצה להיות כמו אביו. הוא לבש את הפיג'מה שלו. ואז הביט בה, והבין שהתוכנית שלו חסרת סיכוי. הוא אדם יצרי מאוד, והחינוך שקיבלה מדודתה שולל כול יצר. היא גרה כול חייה בעיירה קטנה ומנומנמת, והיא אינה רגילה לריגושים מהסוג שהוא יכול להעניק לה. היא אינה מבינה את המאווים והתשוקות שמניעים אותו ושאיתם חי כול חייו. הוא יפחיד אותה ויגרום לה להירתע ממנו. צריך לתת לזה זמן. הוא ינסה להתקרב אליה, ויעשה את הצעד הנכון כשירגיש שהגיע הזמן הנכון. בינתיים, כול מה שנותר לו היא התוכנית, ועליו לרקום אותה בזהירות. בכול זאת, הם הולכים לישון באותו האוהל הקטן, שק שינה אחד צמוד למשנהו, במשך כול הלילה. זאת התחלה טובה מכפי שניתן היה לצפות...
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%2525d7%2525a0%2525d7%252591%2525d7%252595%2525d7%252590%2525d7%2525aa-%2525d7%2525d7%2525a6%2525d7c%2525d7c%2525d7%252599%2525d7%25259d-%2525d7%2525a4%2525d7%2525a8%2525d7%2525a7-%2525d7%252598.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%2525d7%2525a0%2525d7%252591%2525d7%252595%2525d7%252590%2525d7%2525aa-%2525d7%2525d7%2525a6%2525d7c%2525d7c%2525d7%252599%2525d7%25259d-%2525d7%2525a4%2525d7%2525a8%2525d7%2525a7-%2525d7%252598.html Sat, 24 Jul 2010 21:51:09 +0300 "אוף, איזה קור! זה נראה לך נורמאלי לבלות את הלילה ביער בקור הזה?!" השעה הייתה שתיים עשרה בלילה והם היו עסוקים בהקמת אוהל ( מתחת למטרייה הענקית של שאהאן שתקעו בקרקע) אמצע יער עבות, קודר וגשום, שככול הנראה יהפוך עוד מעט להיות מושלג. "מה לעשות? היינו חייבים לעצור איפשהו! נראה כאילו הולך לרדת שלג." הוא נשא את מבטו אל השמיים. "זהו, האוהל מוכן." "אני צריכה להחליף בגדים. ולהתקלח! איפה אני אתקלח?" "אז היום לא תתקלחי, זה לא כול כך נורא. מחר נמצא איזה פונדק ושם נתקלח." "אז איפה להחליף בגדים?" "תיכנסי לאוהל. אני אכנס אחריך." "ולא תציץ לי, נכון?" "למה את חושבת שאני אציץ לך? השתגעת? רק לפני יום הכרתי אותך! אל תדאגי, לכי להחליף בגדים." "אבל יהיה לי נורא קר בכותונת לילה דקה בקור הזה. ועוד בתוך אוהל..." "יש לך שק שינה, את תסתדרי. ואם יהיה לך בכול זאת קר מידי אני אתן לך להתכסות במעיל שלי." "תודה." "אין בעד מה. נו, תיכנסי כבר להחליף בגדים."
הוא ידע בפירוש שאסור לו להיכנס אל תוך האוהל. זה אסור על פי קוד מוסרי ועוד יותר חשוב, על פי אחד מחוקי הקסם. "מעשה קסם יחדיו עם מעשה אהבה-יביאו לכם רק איבה!" אבל הוא גם ידע שהיא לא תתנגד. למעשה, העיקרון הזה של: "אסור לי, אבל אני בכול זאת עושה את זה והיא לא תתנגד", הוא מה שבעצם הוביל ללידתו. הוא חב לעיקרון הזה את קיומו. הוא לא ידע אם הוא רוצה להיכנס למרות שאסור לו, אבל ידע שהוא תמיד רוצה. בדיוק כמו אבא שלו, שעשה דברים רק כי הוא יכול, בדיוק כמו אבא שלו, שהפנט אנשים עם היופי שלו וגרם להם לעשות דברים בניגוד לרצונם המודע, בדיוק כמו אבא שלו, שגרם לו להיות ילד בן שבע שיודע הרבה יותר מידי מכפי שהוא אמור לדעת. ואז אבא שלו פשוט נעלם. ולא היה מי שיסביר לשאהאן, שזה אסור לכפות על האחר את רצונו, לא היה מי שיסביר לו, שמה שלא יהיה הוא תמיד ירצה גם אם הוא לא ירצה, לא היה מי שיסביר לו איך ומה לעשות. פאגיוס היה עסוק מידי בהסתגרות במחבואו, עוסק בקסם, וגזר על שאהאן הסתגרות של עשר שנים. עשר שנים של בדידות וסגפנות. הוא מעולם לא דיבר עם מישהו בן גילו בעשר השנים האחרונות, לא שיחק כמו שילד אמור לשחק, לא השתטה, לא השתעשע, לא צחק ולא בכה. וכשהתבגר, החיסרון בחברה הורגש עוד יותר. הוא הגיע לגיל שבע עשרה ומעולם לא נישק בחורה, מעולם לא היה מאוהב. ומה שהכי תסכל אותו היה שאילו רק היה ניתן לו לפגוש נערות בנות גילו, הוא היה משיג את כול הדברים האלה בקלות בלתי אפשרית. הייתה לו יכולת שכול נער היה משתוקק לה, יכולת לכבוש את ליבה של נערה ללא מאמץ. והיכולת הזאת מעולם לא זכתה למימוש. אם רק היה בסביבתו אדם מבוגר הגון, ודאי היה נאמר לו שזה לא הכול בחיים. אבל אביו נעלם, ופאגיוס היה עסוק מכדי לשם לב אליו למעט בקשות שקשורות לתפקידו כעוזרו של הקוסם או העלאת זיכרונות על אביו. במהרה הפכו סיפורי האהבה הדמיוניים שטווה לעצמו לכול עולמו. והשיחות עם פאגיוס על אביו אף הגבירו את האובססיביות שלו לנושא. את אימו הוא מעולם לא פגש. היא הייתה עוד אחד מכיבושיו האין סופיים של אביו, עוד אחת מהנשים העניות שגרו ב"השכונה ההיא, של העניים, לשם אביך היה הולך לנקות את הראש מהקסמים או כשהשתכר אחרי הטלה מוצלחת של קסם חדש..." כפי שהגדיר אותה פאגיוס. יום אחד הם פשוט פתחו את הדלת וראו אותו מונח על המפתן. אביו ידע שהתינוק הוא שלו, מאחת הנשים הרבות לאינספור שאיתן שכב. ומאז גידלו אותו אביו ופאגיוס, שהפך להיות האפוטרופוס שלו כשאביו נעלם. שבע השנים הראשונות של חייו, כשאביו היה עימו, היו מלאות במידע לא מובן, ברסיסים של קולות ומראות שהפחידו אותו אבל הוא למד להתרגל אליהם, בדיבורים מלוכלכים ועוד הרבה דברים אחרים שילד בן שבע לא אמור לראות. פאגיוס ואביו פשוט לא טרחו להסתיר אותם. עשר השנים הבאות היו מתסכלות לא פחות. המידע שצבר בגיל שבע החל להיות מובן יותר, זמין יותר להבנה, הוא החל להבין את משמעות המראות והקולות והבין את המעשים שמסתתרים מאחוריהם. ולכול אלו הצטרפו הדיבורים המלוכלכים, שעכשיו הבין את פשרם וידע לקשר אותם עם המראות והקולות והמידע. ובגיל שתיים עשרה החל להבין שהדברים האלו קשורים אליו, שהוא צריך להשתמש בהם עם אנשים אחרים בעולם, בדיוק כמו אביו. זה נראה לו מאוד טבעי, כי לא הסבירו לו משהו אחר. אבל לצערו, הוא היה במחבוא. ככול שהתבגר הוא החל לחשוב שלעולם לא תהיה לו הזדמנות ליישם את הידע שלו. אבל הנה, הוא יצא מהמחבוא. והוא לא לבד. גם היא פה. הוא יכול להיכנס לשם. והיא לא תתנגד. האם כדאי לו? אולי עדיף לחכות ולראות אם היא בעניין בכלל? בעוד הוא תוהה ומהרהר, היא כבר יצאה. "אתה יכול להיכנס להחליף בגדים." אמרה לו. הוא הביט בה, מתחיל שוב לטוות לעצמו תוכנית בדיונית ושוכח שזה בעצם אסור...
הוא נכנס לאוהל. הוא הביט בעצמו, ואז הכתה בו ההכרה: "מעשה קסם יחדיו עם מעשה אהבה-יביאו לכם רק איבה!" הוא האיבה! יש לו יכולת פיתוי בלתי מרוסנת, כוח משיכה בלתי נלאה. הוא יכול לגרום לאנשים לעשות דברים בניגוד לרצונם המודע, והם אפילו לא ירגישו. הוא יכול, אם רק ירצה, לגרום לה לאבד את כול מה שהאמינה בו במשך שנים! הוא יכול, בגלל מילה אחת קטנה, לגרום לה לעשות איתו דברים שהיו גורמים לדודה השמרנית שלה למות מרוב בושה! אבל הוא יודע שכך לא מתנהגים, והוא לא רוצה להיות כמו אביו. הוא לבש את הפיג'מה שלו. ואז הביט בה, והבין שהתוכנית שלו חסרת סיכוי. הוא אדם יצרי מאוד, והחינוך שקיבלה מדודתה שולל כול יצר. היא גרה כול חייה בעיירה קטנה ומנומנמת, והיא אינה רגילה לריגושים מהסוג שהוא יכול להעניק לה. היא אינה מבינה את המאווים והתשוקות שמניעים אותו ושאיתם חי כול חייו. הוא יפחיד אותה ויגרום לה להירתע ממנו. צריך לתת לזה זמן. הוא ינסה להתקרב אליה, ויעשה את הצעד הנכון כשירגיש שהגיע הזמן הנכון. בינתיים, כול מה שנותר לו היא התוכנית, ועליו לרקום אותה בזהירות. בכול זאת, הם הולכים לישון באותו האוהל הקטן, שק שינה אחד צמוד למשנהו, במשך כול הלילה. זאת התחלה טובה מכפי שניתן היה לצפות...
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%D7%A6%D7c%D7c%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7-_1.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D/%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%D7%A6%D7c%D7c%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7-_1.html Sat, 24 Jul 2010 21:49:25 +0300 " אתה יודע, אינני נוהגת כך בדרך כלל עם אנשים שזה עתה הכרתי, אבל עליי לומר לך שאתה האדם גס הרוח ביותר שפגשתי מעודי!" "לא, את לא מבינה! אני פשוט..." "מה יש לא להבין פה? איזה מן אדם חודר באופן כה בוטה לפרטיות של זולתו?" "אני." "חה חה, מצחיק מאוד!" "אז אני מניח שהתחלנו ברגל שמאל?" "אם לזה אתה קורא התחלה, מעניין איך יראה הסוף." "הצדק עמך." "או, סוף סוף משהו שאנחנו מסכימים עליו." " אכן כן." " ועכשיו אנחנו מסכימים שתראי לי את המגן שלך?" "סליחה?" "ה-" "כן, את זה שמעתי. ומאיפה בדיוק אתה יודע על המגן הזה?" "חברה שלך ספרה לי." "רוסה? מאיפה אתה מכיר אותה?" "בואי נגיד, שהייתה בינינו התקלות קטנה." "לא יכול להיות. היא מעולם לא סיפרה לי עליך. ועליך, סלח לך על הביטוי..." היא העיפה בו מבט "... יש הרבה מה לספר." "והיא עוד קוראת לי גס רוח.." מלמל הנער. "סליחה?! זה אתה התחלת!" "לא נכון, את!" "אתה!" "את!" "אתה!" "את!""אתה!" "את!" "טוב, נו, די כבר!" אמרה. "בוא נפסיק עם המשחקים האלה!" "החדרים שלכם מוכנים!" נשמע קולו העמום של ניירון במעלה המדרגות. הם עלו במדרגות. החדרים שלהם היו דלת מול דלת. מיריה נכנסה לחדר. זה היה חדר כפרי פשוט, ספון עץ, עם שולחן כתיבה, ארון קטן ומיטה שהדיפה ריח סיגליות. תמונות צבעוניות עיטרו את הקירות. הנער דפק על דלת החדר. "יבוא." אמרה מיריה. הוא נכנס. "בחייך, תראי לי את זה!" אמר. "לא! בשום פנים ואופן לא! לא בא בחשבון!" "לחמש דקות?" "לא!" "שתי דקות?" "לא!" "דקה אחת?" "לא!" "שנייה?" "לא! אני לא אראה לך את המגן הדפוק, פרל!" "למה? למה לעזאזל את לא מסכימה להראות לי את המגן? מדובר על חמש דקות! מה הבעיה שלך להראות לי אותו?" "אני לא מראה אותו לאף אחד מתוך עיקרון. קיבלת תשובה, עכשיו טוב לך?" "לא! תראי אותו!" "אתה לא תראה אותו! לך מכאן!" היא דחפה אותו אל מחוץ לחדר וטרקה את הדלת אחריו.
חצות, רוח מיללת בחוץ והשלג יורד בעוז
דלת החדר נפתחה בחריקה הרבה יותר מידיי רועשת משהיה רצוי. "שששש!" גער בה שאהאן. מיריה ישנה בשלווה במיטתה, לא חושדת במעשיו אפילו בחלומות. הוא התגנב אל התרמיל הקטן שלה שהיה מונח לצד המיטה, חיטט בו קצת ולבסוף הוציא ממנו את מבוקשו: מגן עשוי כסף, ועליו מתנוסס פרצופו שלו. המיטה חרקה ומרוב בהלה הוא הפיל את המגן ברעש גדול אל הרצפה. "לעזאזל!" הוא לחש, אבל כבר היה מאוחר מידיי. מיריה הישנונית וסתורת השיער התעוררה והביטה בבלבול סביבה. ואז הבחינה בדמותו של שאהאן המרים את המגן מן הרצפה בחשכה. היא זינקה אל הדמות שבצללים ושלושתם קרסו על הרצפה: מיריה בכותונת הלילה הצחורה שלה, עדיין אפופת קורי שינה, שאהאן ההמום והמבולבל וכמובן המגן שנפל ברעש גדול הדומה לזה שמפיקים שישה פעמוני כנסייה לפחות. "מה לעזאזל אתה עושה?!" קראה מיריה בתדהמה. שניהם קמו מהרצפה והיא לקחה את המגן והחזירה אותו לתיק. "מה נראה לך שאני עושה?! מסתכל על המגן, אלא מה!" ברגע הבא היא החטיפה לו סטירה. ואז בהתה בחלחלה בידה, לא מאמינה שהיה לה אומץ לעשות את זה. ואז הרימה את מבטה אל לחיו האדומה והמאוד כואבת. "את הרגע סטרת לי!" עכשיו הגיע תורו להיות המום. האמת היא שזה היה מחזה מצחיק למדי, לראות אותו בהלם: כול תווי פניו היו חלקים ללא רבב, למעט הגבות שהתרוממו כסנטימטר ושפתיו שנפשקו לעיגול מושלם. ואז החלו להיווצר לאיטם קמטוטים זעירים על מצח הבהט שלו. לאט לאט התפשטה אדמומיות על לחיו השנייה, שעדיין הייתה לבנה כחלב. בתחילה זה נראה כאילו הוא מסמיק, אך הסומק התפשט בכול פניו. פניו הפכו אדומות מכעס, אך נותרו חלקות, למעט גבותיו, פיו ומצחו. הסומק לא גרע מאום מיופיו והוא רק עמד שם, פסל יפהפה, רותח מכעס. היא לא ידעה מה לומר. לבקש סליחה זה ממש לא בא בחשבון. "פרל..." פתחה. "לא קוראים לי פרל בלאק!" "סליחה?!" "כן, כן, זה נכון! אני שאהאן בלאקקרן, ואני קוסם ו... ו... ו... אני צריך אותך!" נראה היה שרווח לו. "מה?!" "א... אני צריך אותך!" "הא?! אתה לא חושב שזה קצת מוקדם מידי להגיד דבר כזה? נפגשנו לפני פחות מעשרים וארבע שעות!" "לא, לא צריך אותך ככה..." "אז איך?" "אני צריך שתבואי למסתור שלי ושל ה... אפוטרופוס שלי, הוא ביקש ממני למצוא אותך." "אני לא מתכוונת לבוא איתך! אני מחפשת את הבחור ההוא, מאנר! נראה לי שהוא היחיד שיודע משהו על המגן הזה, חוץ ממך כמובן..." היא אמרה, מבולבלת. "אני יודע יותר! והאפוטרופוס שלי יודע אפילו יותר ממני! הידע של מאנר הוא ככלום וכאפס לעומת הידע של פ..." ואז עצר את עצמו בזמן. הוא כמעט הסגיר את השם. היא נבהלה והייתה על סף דמעות. " מי אתה בכלל? בן כמה אתה? לאן אתה רוצה לקחת אותי?" ייבבה בפאניקה. דמעות החלו זולגות על לחייה. "ששש... די, את לא צריכה לבכות בגלל זה..." הרגיע אותה, מלטף את שיערה. "אני בסך הכול נער בו גילך. תשכחי ממה שקרה ותתייחסי אליי כאילו הייתי אחד מהנערים בעיירה שלך. אני אקח אותך לזמן קצר מאוד לביתי, ושם אסביר לך על המגן. אני בסך הכול קוסם שמנסה לעזור לך..." דבריו כמו הילכו עליה קסם והיא נרגעה מייד. "לכי לישון, מיריה..." ליטף את פניה בעדינות "מחר הכול יסתדר, את תראי... לילה טוב..." היא נשכבה במיטתה ונרדמה מייד. הוא עמד שם והביט בה רגע, על פניו חצי חיוך, מקשיב לנשימותיה השלוות. ואז יצא מהחדר, עלה על יצועו ונרדם גם הוא...
"מיריה! מיריה, קומי!" לחש לה שאהאן שלוש וחצי שעות מאוחר יותר. הכול עוד היה חשוך בחוץ. "אנחנו צריכים לצאת בלי למשוך את תשומת ליבו של הדפאטצ'ר! קדימה, תתלבשי, תיקחי את הדברים שלך ובואי נצא!" "מה השעה?" היא שאלה, מנומנמת. "שלוש וחצי לפנות בוקר. צריך לצאת בארבע. אני כבר מוכן לצאת. תתארגני ובואי נצא כבר." "בסדר, בסדר! צא מהחדר ותן לי להתלבש ולארוז." הוא יצא. היא ארזה בזריזות את הדברים שלה לתוך התרמיל, התלבשה, צחצחה שיניים ושטפה פנים. בשעה ארבע בבוקר הם כבר עזבו את החווה. את הסוס הם לא לקחו כדי לא לעורר חשד. היא יצאה מנקודת הנחה ש-ניירון יחזיר את הסוס לאחיינו. היא לא ידעה לאן הם הולכים. אבל שאהאן ידע והיא השתדלה לסמוך עליו ככול יכולתה. היא לא ידעה כמה זמן זה יקח. שנים, ימים שעות, או אולי רק כמה דקות. אבל שאהאן ידע. בערך. והיא השתדלה לסמוך עליו ככול יכולתה.
]]>