בית ספר מכושף- פרק 7

פסעתי לעבר דלת חדר המנהל בשתיקה. מה היה לי כבר לומר? טוב אני בתהליך של הפיכה לערפד, אין לי מה לפחד.
"או את חושבת שאין לך מה לפחד מזה?" אמר ג'ון. כן הילד השמנמן והיחיד שדיברתי איתו עד עכשיו.
"איך ידעת?" אמרתי והסתובבתי לאחור, אבל לא הייתי מופתעת, להפך גילגלתי עיניים.
"הכוח שלי. ויש עוד מלא סוגים! מעניין מה יהיה שלך.. חוץ מזה את לא נולדת להורים ערפדים.." אמר ועשה מבט שהוא באמת מתעניין.
"נו, באמת.." אמרתי והמשכתי ללכת.
"טוב, תקשיבי, איך שלא קוראים לך, אנחנו צריכים לחזור לבית הספר!" אמר ג'ון.
"יש לי שם!" קראתי והמשכתי ללכת.
"אבל אני לא יודע אותו!" קרא.
"ליידן. ליידן ג'ונס!" קראתי וחשבתי זו תהיה הקריאה אחרונה שאצטרך לקרוא או לשמוע, אבל כנראה שלא.
"ליידן! בואי! אני אראה לך משהו!" קרא ג'ון ואני נעצרתי והסתובבתי בחזרה לשם.
---
"את רואה את זה?" שאל ג'ון.
"כן. למה אתה לא רואה?" שאלתי בהתחכמות.
"יופי. זה תורת הערפדים. יש פה את כל המידע שבעולם על ערפדים." אמר ג'ון.
"בקיצור אתה רוצה להכניס לי שעות שינה לגוף?" שאלתי שוב בהתחכמות.
"לא, ליידן! את חייבת לקרוא את זה!" הוא קרא.
"באמת? ולמה לי? אני לא ביקשתי ממך להכניס לי את שנות השינה לגוף, אז אתה לא חייב להתאמץ." אמרתי בעודי מסתובבת ומפהקת בו זמנית.
"נו ליידן מספיק להתחכם!" אמר.
"אני לא מתחכמת. אני פשוט לא רוצה לישון." אמרתי.
"רואה את שוב עושה את זה! חייך לא יהיו קלים אם לא תיקראי את זה!" אמר.
"באמת? ואתה לא קראת את זה?" שאלתי.
"לא.." אמר ג'ון וחיפש את המטרה בשאלה שלי.
"אז למה החיים שלך קלים? רואה, אתה משקר!" אמרתי.
ג'ון גילגל עיניים ופשוט לקח אותי משם אל בית הספר.