אימת הרקדנית-חלק א'

איימי יצאה בריצה מהאולם והחליפה את חצאית הטוטו במכנסיים רגילים "זו הפעם האחרונה שאני מרשה לאמא שלי לשלוח אותי לחוג ריקוד!!!" איימי צעקה בתקווה שהמורה שנמצאת בחדר ליד תשמע אותה.
היא נעלה נעליים נורמליים ויצאה מהמבנה הענק של חוג המחול, איימי הרגישה מושפלת כל כך בחצאית הטוטו ובנעלים המשונים שהכריחו אותה ללבוש, איימי רצתה לצאת משם כמה שיותר מהר, כאשר היא רצה החוצה מהמבנה כמנסה לברוח ממשהו איום היא החליקה ונפלה על הבטן, הכאב בבטן היה כל כך חזק, היא קמה לאט לאט והתיישבה מתחת לעץ כדי לתפוס מחסה מהגשם והסדירה את נשימתה. איימי שלפה את הטלפון שלה והתקשרה אל אבא שלה כדי שייקח אותה הביתה, היא ידעה שאמא שלה לא הייתה לוקחת אותה הביתה אלא רק צועקת עליה בטלפון לחזור לאולם וללבוש שוב את הטוטו הטיפשי.
"הלו? אבא!" איימי צעקה באנחה, היא הייתה כל כך נואשת לחזור הביתה. "איימי! את לא צריכה להיות בחוג?" אבא שלה שאל אותה מהצד השני של הקו. "אמ.. כן אבל.. אני החלקתי ונורא כואבת לי הקרסול אז אני רוצה לחזור הביתה, אתה יכול לקחת אותי?" למען האמת זה לא היה שקר... באמת כאב לה הקרסול.
פתאום התחילו להישמע רעשים על הקו, היא שמעה את אבא שלה במעורפל. "ה...הלו? א..אבא אתה שומע אותי?" לפתע הקו התנתק. "אוי איזה יופי! עכשיו אני תקועה פה..."
איימי הסתכלה מסביב והגשם התחיל להתחזק,
לא היה לה לאן ללכת, היא הייתה חייבת להישאר במקום.
איימי אהבה מאוד לספור את השניות שיש בין הברק לרעם, וזה מה שהעסיק אותה בזמן שהגשם הלך והתחזק, ככל שהזמן עבר הברקים נראו יותר קרובים, אבל היא לא ממש התייחסה לזה.
"הנה עוד ברק! אחת... שתיים... שלוש..." ואף רעם לא נשמע, הייתה דממה, ופתאום באמצע שום מקום נראה ברק במרחק מטרים ספורים מאיימי שפגע במבנה שלידה. איימי מרוב בהלה החליקה אחורה בלי לקום והתחבאה מאחורי שיח, שניות ספורות אחרי זה שמעו צרחה מקפיאת דם שבאה מהמבנה,
איימי במקום להישאר במקומה רצה לעבר המבנה, מס' דלתות הופיעו בפניה, היא לא ידעה לאן לפנות, ואז הצרחה חזרה אל עצמה, איימי רצתה לרוץ אחורה, היא התחרטה שבכלל נכנסה לזה, אבל הרוח החזקה טרקה את הדלת מאחוריה, היא לא יכלה לחזור אחורה.
הצרחה נשמע שוב, היא הגיעה מדלת חומה שהייתה בקצה המסדרון. איימי הלכה לאט לאט ברגליים רועדות הלכה אל הדלת ובחריקה מחרישת אוזניים איימי פתחה את הדלת.
דרך הדלת ראו רק שחור, היא לא ראתה דבר, היא מיששה את דרכה מטה, לפי מה שהרגישה ברגליה היא התהלכה במדרגות שהובילו אותה מטה מטה... נראה כי למדרגות לא היו סוף, ולפתע מתוך כל החושך, היה אפשר לראות אור קטן מהבהב. "ש..שלום? מי זה?" האור הלך וגדל, איימי קלטה שהאור מתקרב אליה, מרוב בהלה היא רצה אחורה ונפלה, היא הרגישה חסרת אונים כל כך היא לא הצליחה לקום היא הרגישה מרותקת, האור הלך והתקרב... עד ש.....